מלחמת האזרחים ברואנדה
| תאריכים | 1 באוקטובר 1990 – 18 ביולי 1994 (3 שנים ו־41 שבועות) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | רואנדה | |||||||||
| תוצאה | 7,500 הרוגים | |||||||||
| ||||||||||
 | ||||||||||
מלחמת האזרחים ברואנדה הייתה מלחמת אזרחים, שהתקיימה במדינה בין הכוחות המזוינים ברואנדה אשר ייצגו את הממשלה לבין המורדים הפטריוטים ברואנדה (RPF) (אנ'). המלחמה החלה ב-1 באוקטובר 1990 והסתיימה ב-18 ביולי 1994. הבסיס למלחמה היה בסכסוך ארוך השנים בין שבט ההוטו לשבט הטוטסי. אנשי ההוטו תפסו את השלטון בשנת 1959 (בברכת המושל הבלגי, שעזב רק בשנת 1962 עם קבלת העצמאות). עם שליטת ההוטים, נאלצו למעלה מ-336,000 טוטסים לבקש מקלט במדינות שכנות. קבוצה של פליטים אלה אשר התאגדו באוגנדה, ייסדו את ה-RPF תחת הנהגתו של פרד רוויגימה. מלחמת אזרחים זו הובילה לרצח העם ברואנדה שהחל ב-6 באפריל 1994 והסתיים ב-18 ביולי במהלכם נהרגו בין 500,000 ל-1,000,000 טוטים והוטים. ה-RPF אשר ניצח במלחמה זכה בשליטה במדינה, כאשר פול קגאמה נעשה המנהיג. קגאמה כיהן כסגן נשיא משנת 1994 וכנשיא משנת 2000. ה-RPF החל בתוכנית שיקום של בניית תשתשיות המדינה והנעת הכלכלה והביא את מבצעי רצח העם למשפט וקידם פיוס בין שני המחנות. בשנת 1996 פתחה ממשלת רואנדה בראשות ה-RPF במתקפה נגד מחנות פליטים בזאיר, ביתם של מנהיגי המשטר לשעבר ומיליוני פליטים משבט ההוטים. פעולה זו החלה את מלחמת קונגו הראשונה, שהוציאה את השלטון הוותיק מהנשיא מובוטו ססה סקו מהשלטון. נכון לשנת 2020, קאגמה ו-RPF נותרו הכוח הפוליטי הדומיננטי ברואנדה.
רקע
המתיישבים המוקדמים של מה שהיא עכשיו רואנדה היו טווים, עם ילידי, פיגמים, אשר התיישבו באזור בין 8000 ל-3000 לפנה"ס. בין השנים 700 לפני הספירה ל-1500 לספירה נדדו קבוצות בנטו לאזור והחלו לנקות אדמות יער לחקלאות. להיסטוריונים ישנן מספר תאוריות לגבי נדידת הבנטו. תאוריה אחת היא שהמתיישבים הראשונים היו ההוטו, והטוטסי נדדו מאוחר יותר והקימו קבוצה גזעית מובהקת, שמקורה בקרן אפריקה. תאוריה חלופית היא שההגירה הייתה איטית ויציבה, כאשר קבוצות נכנסות השתלבו בחברה הקיימת ולא השתלטו עליה. לפי תאוריה זו ההוטו והטוטסי הם סוג אחרון, ולא הבחנה גזעית.
המתיחות האתנית בין רוב ההוטו למיעוט הטוטסי שורשיה בעידן בו שלטה האימפריה הבלגית במדינה, כאשר הממשל הבלגי עודד את האינטרסים של הטוטסי ופגע באינטרסים של ההוטו, ובכך שהתעמתו שני השבטים, חיזקו הבלגים את כוחם במדינה. עם זאת, כשעזבו את רואנדה, הם השאירו אחריהם מבנה חברתי מאוד לא יציב. פרקים נפרדים של עימותים בין הוטו לטוטסים תועדו כבר בשני העשורים הראשונים לאחר קבלת עצמאות ב-1962.
גל חדש של מתח אתני שטף את המדינה בשנת 1990. אחת הסיבות העיקריות הייתה ההאטה הכלכלית ומחסור במזון. במהלך השנה סבלה המדינה ממזג אוויר גרוע ויבש וממחירים נמוכים יותר לקפה, מצרך יצוא גדול של המדינה. בעיות אלה תרמו ליצירת אקלים פוליטי מסוכן ביותר. מתח זה הוחמר על ידי הבטחות צרפתיות לעמי מרכז אפריקה לעזור להם לבנות דמוקרטיה. רבים מהרואנדים שמעו קריאה זו, והחלה הקמתה של תנועה דמוקרטית, רובם סטודנטים, אשר חבריה מחו באופן אקטיבי בקיץ 1990 כנגד מדיניות הממשלה המקומית אשר לא באמת איפשרה לדמוקרטיה להתקיים במדינה.
במקביל, החלה התסיסה בתוך הקהילה האתנית הטוצית. אותם טוטים שגורשו מהמדינה לפני יותר משלושים שנה והיו במחנות פליטים במדינות שכנות התאספו בקבוצה מאורגנת – החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF). ההוטו ראה באנשים אלה נציגים של האצולה המושחתת, שגורשו בצדק מהארץ. הם ציינו כי צאצאי הטוטים האלה כבר לא יודעים דבר על רואנדה ולא דיברו צרפתית אלא אנגלית. אולם הטוטים הגולים דרשו הכרה בזכויותיהם, כולל הזכות לחזור למולדתם. הם החלו להפעיל לחץ על ממשלת רואנדה ובסופו של דבר אילצו את ממשלתו של ז'ובנל הבירימנה לעשות ויתורים. על ה-RPF פיקד האלוף פרד רוויג'ימה, שקודם לתפקיד סגן שר הביטחון באוגנדה השכנה. עם זאת, שנאת זרים הולכת וגוברת הביאה להחמרת החקיקה האוסרת כעת על כל אזרחי אוגנדה, כולל פליטי רואנדה, להחזיק אדמות במדינה.
הייברימאנה נאלץ להקים ועדה לאומית שתחקור את "מושג הדמוקרטיה" ותתחיל לעבוד על הקמת "אמנה פוליטית לאומית" שתפייס בין ההוטו לטוטסי. ברגע קריטי זה במשא ומתן, המצב יצא מכלל שליטה. בשלב זה, ה-RPF כבר לא היה מוכן לחכות שממשלת רואנדה תמלא את הבטחותיה והחלו בפרעות.
ה-RPF הוקם בדצמבר 1987 כממשיך דרכו של הברית לאחדות הלאומית ברואנדה. הארגון החדש שם לו למטרה להקל על החזרת כל פליטי רואנדה לרואנדה, בכוח אם יהיה בכך צורך, ולקבוע אחדות לאומית ודמוקרטיה במדינה. ה-RPF כלל בעיקר את הדור השני של הטוטוסים הגולים ומונה יותר מארבעת אלפים אנשי צבא שהוכשרו היטב בצבא אוגנדה ובעלי ניסיון קרבי.
המלחמה
פלישת 1990
בשעה 2:30 לפנות בוקר ב-1 באוקטובר 1990 כחמישים ממורדי RPF פלשו לאוגנדה ורואנדה והרגו איש מכס שהוצב בגבול. אחריהם הגיעו כמה מאות מורדים נוספים, לבושים במדי צבא אוגנדה ובנשק הכולל מקלעים ומשגרי רימונים. דרישות ה-RPF כללו סיום של הפרדה אתנית ומערכת זהות, כמו גם רפורמות פוליטיות וכלכליות אחרות, המייצגות את RPF כארגון דמוקרטי המבקש להפיל את המשטר המושחת. נשיא אוגנדה, יוורי מוסווני, ונשיא רואנדה, הבירימנה, שהו באותה עת בניו יורק בפסגה העולמית לילדים[1]. תפקידה של אוגנדה בסכסוך הועמד מיד בספק. סביר להניח שיוורי מוסווני ידע על תוכניות ה-RPF, אך לא תמך בהן בגלוי. ליוורי מוסווני היו מספר מניעים שלא להתערב, כולל עניין ביציבות במערב אוגנדה וההזדמנות לחזק את העמדה במשא ומתן עתידי עם הפליטים. מאוחר יותר החליט מוסווני החליט לעזור למפלגת RPF רק לאחר שזכה לשמור על יציבות במדינתו.
בימים הראשונים של הלחימה, ה-RPF זכה להצלחה משמעותית, והתקדם 60 ק"מ בדרום המדינה. צבא ממשלת רואנדה היה עדיף מבחינה מספרית וגם קיבל סיוע מכלי הרכב המשוריינים והמסוקים הצרפתיים, אך ה-RPF נהנה מאלמנט ההפתעה. הצלחותיו של החזית נקלעו מעט לקשיים עקב מותו של המפקד פרד רוויג'ימה ביום השלישי למתקפה. סביר להניח שרוויג'ימה נהרג על ידי הכפוף לו, הגנרל פיטר ביינגאנה, אם כי לאחר מכן טען ה-RPF כי הוא נהרג מכדור תועה.
המתקפה נעצרה לאחר שצרפת וזאיר התערבו בסכסוך. זאיר שלחה כמה מאות חיילים מהדיוויזיה הנשיאותית המיוחדת להילחם לצד ממשלת רואנדה. גם צרפת שלחה מספר פלוגות המורכבות מ-125 צנחנים שהגיעו מהרפובליקה המרכז-אפריקאית על מנת לתמוך בממשלה. בהמשך הצטרפו אליהם יחידות נוספות. צרפת, שחתמה על ברית הגנה עם הבירימנה בשנת 1975, התעקשה כי יש להשתמש בכוחותיה אך ורק להגנה על אזרחי צרפת, אך למעשה הצנחנים נשלחו לחסום את התקדמות ה-RPF לבירה קיגאלי. צרפת סיפקה גם לממשלת רואנדה ארטילריה, מרגמות וציוד צבאי אחר, וכן סיוע כלכלית. בתחילה גם בלגיה תמכה בממשלה, אך קיצצה את הסיוע הצבאי זמן קצר לאחר פרוץ הלחימה, וציטטה את החקיקה המקומית האוסרת על השתתפותם של חיילים בלגים במלחמות אזרחים. לעומת זאת, צרפת חיזקה את מעמדה באזור ובכך החליפה את בלגיה כנותנת החסות הזרה העיקרית של רואנדה.
ב-7 באוקטובר 1990 פתחו כוחות הממשלה במתקפה נגדית. ה-RPF לא היה מוכן למלחמה ארוכה ונאלץ להתחיל בנסיגה. מייג'ור פול קגאמה, שהיה בעבר בארצות הברית לצורך הכשרה פיקודית, חזר לארץ על מנת להשתלט על כוחות המורדים. עם זאת, ב-23 באוקטובר נעצרו שני מפקדי ה-RPF, מייג'ור פיטר ביינגאנה (המפקד בפועל) וכריס בוננזי, סלים סאלח, אחיו של נשיא אוגנדה, בגין רצח רוויגמי והובא לאוגנדה לחקירה ולבית המשפט. המורדים הפכו מיואשים ובסוף החודש הוסעו חזרה לפארק הלאומי אקאגרה בצפון מזרח המדינה[2].
ב-4 באוקטובר בלילה, פתחה ממשלת רואנדה במתקפה מדומה על קיגאלי עם ירי ופיצוצים. מתקפה זו נועדה להפחיד את האוכלוסייה, לגייס תמיכה במלחמה ולעודד חיפוש אחר מרגלים ובוגדים אפשריים בקרב אזרחים. יותר מ-10,000 איש נעצרו. הניקוי האתני החל בארץ. על פי עדי ראייה, ב-10 באוקטובר ביצע רב-סרן אלואיס נטבאקוזה טיהור כזה בכפר בגימה. עשרה ימים לאחר הפלישה קראו גורמים מקומיים לאוכלוסייה להרוג את הטוטוסים המקומיים ולשרוף את בתיהם. לפחות 488 אזרחים נהרגו תוך 48 שעות.
ההתארגנות מחדש של ה-RPF
עם הגעתו לארץ החל פול קגאמה לארגן מחדש את כוחות RPF שירדו לכמות של פחות מ-2,000 חיילים. הוחלט לפתח תוכניות למלחמה מפלגתית בצפון הארץ. יוורי מוסווני נתן הוראה ל-RPF לסגת חזרה לאוגנדה תוך לילה אחד. במהלך החזרה הכפויה, פול קגאמה וחייליו התפרסו מחדש מערבה אל הרי וירונגה, שם כוחות הממשלה לא יכולים לתקוף אותם. ה-RPF שהה חודשיים בהרים, שם התאמן וחיזק את כוחו. עם זאת, תנאי החיים היו קשים מאוד, וחלק מחברי הצבא מתו בגלל הטמפרטורות הנמוכות בשטחים הפתוחים בהרים.
הזמן בהרי וירונגה הושקע בארגון מחדש של הצבא ובנייה מחדש של ההנהגה שסבלה הרבה במהלך הלחימה. אלכסיס קניארנגווה, הוטו ובעל בריתו לשעבר של הבירימנה, מונה לראש ה-RPF. עם זאת, הטוטסים המשיכו להוות את רוב הנהגת החזית. מאוגנדה, בורונדי, טנזניה, זאיר ואפילו מארצות הברית ואירופה הגיעו מתגייסים חדשים. בתחילת 1991 צבא RPF גדל ל-5,000 חיילים, עד 1992 הוא כבר מנה 12,000, ובמהלך המתקפה, בשנת 1994 הוא הגיע ל-25,000 חיילים.
בנוסף לגיוס מתגייסים חדשים, ה-RPF גייס כספים להמשך המאבק. טוטסים רבים ברחבי העולם תרמו להגדלת המימון עבור ה-RPF. מורדים התחדשו, קנו נשק בשוק הבינלאומי וקיבלו אספקה מצבא אוגנדה המחתרתי.
מלחמת גרילה
בינואר 1991 חזר פול קגאמה למלחמה. הצעד הראשון היה ההשתלטות הבלתי צפויה על העיר רוהנגרי ב-23 בינואר 1991. רוהנגרי לא רק שהייתה קרובה להרי וירונגה, אלא נתפסה גם כמעוז השלטון של הבירימנה. ה-RPF כבש את העיר עקב ההפתעה והחזיק אותה יום אחד לפני שנסוג בחזרה אל ההרים. במהלך הכיבוש שדדו המורדים כלי נשק וציוד מצבא רואנדה והסתערו על כלא רוהנגרי, ושחררו אסירים פוליטיים רבים. ההתקפה יצרה אווירה של פחד ברואנדה ומצב חירום הוכרז במדינה.
לאחר פעולה זו, ה-RPF החל לנהל מלחמת גרילה קלאסית. התכתשויות קלות ניקזו את שני הצדדים. RPF החלו לשדר תוכניות מאוגנדה לרואנדה מתחנת רדיו משלה בשם Radio Mukhabura. רדיו זה הפך לכלי תעמולה רב עוצמה שהאשים את הבירימנה ברצח עם. במהלך השנים הבאות היו ניסיונות רבים להגיע להסכמה על הפסקת אש, אך הם לא הביאו דבר, והלחימה נמשכה עד 13 ביולי 1992, אז נחתם בעיר ארושה שבטנזניה על הסכם הפסקת אש.
הסכמי ארושה
המלחמה נמשכה כמעט שנתיים וחצי, עד אשר נחתם הסכם הפסקת אש ב-12 ביולי 1992 בעיר ארושה, טנזניה, הידוע כ"הסכמי ארושה", הסכם אשר קבע את לוח הזמנים למשא ומתן ואישר הצבת קבוצת משקיפים צבאיים בחסות ארגון האחדות האפריקאית במדינה. הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-31 ביולי 1992, והמשא ומתן הפוליטי החל ב-30 בספטמבר 1992.
במהלך החודשים הבאים נמשך המשא ומתן, שלא הביא הצלחה רצינית בשטח. לבסוף, בעקבות דיווחים על טבח הטוטסי ב-8 בפברואר 1993, ה-RPF פתח במתקפה גדולה נוספת. התקפה זו אילצה את כוחות הממשלה לסגת, ואפשרה ל-RPF לכבוש במהירות את רוהנגרי ואז לפנות דרומה ולהתחיל להתקדם לעבר הבירה. הדבר גרם לפאניקה בפריז, ששלחה מיד כמה מאות חיילים צרפתים לרואנדה יחד עם כמות גדולה של תחמושת. הגעת הכוחות הצרפתים לקיגאלי שינתה בצורה רצינית את המצב הצבאי ואילצה את ה-RPF לנטוש את הבירה בסערה. ב-20 בפברואר עצרו המורדים 30 ק"מ צפונית לקיגאלי והכריזו על הפסקת אש חד צדדית, ולאחר מכן הם משכו את חייליהם לעמדותיהם המקוריות למשך מספר חודשים. עד אז, למעלה מ-1.5 מיליון אזרחים, בעיקר משבט הוטו, ברחו מבתיהם.
הסכם השלום השברירי נמשך עד 7 באפריל 1994. עם זאת, המתח בחברה לא פחת. פלישת הטוטסי לא נתפסה כדרך להשיג שוויון, אלא כניסיון של הטוטסים לחזור לשלטון. ההוטו התגייס סביב הנשיא. הבירימנה עצמו הגיב על ידי הצגת תוכנית רצח עם שהופנתה נגד כל הטוטסים והוטואים שיש להם אינטרסים משותפים כלפיהם.
פעולות צבאיות במהלך רצח העם
ערך מורחב – רצח העם ברואנדה
ב-6 באפריל 1994 חזר הנשיא ז'ובנל הבירימנה משיחות בדאר א-סלאם ומת כשמטוסו הופל. פעילי הוטו, אינטרמהאמווה, והמשמר הנשיאותי החלו להרוג פוליטיקאים באופוזיציה ומנהיגי טוטסי, והאשימו אותם בהריגת הנשיא. רצח העם שהחל תוך שעות ספורות לאחר מכן במדינה, הביא למותם של כ-937,000 בני אדם תוך שלושה חודשים.
עד הערב ב-7 באפריל, ה-RPF חידש את המתקפה שלו דרומה. נציגיהם בפרלמנט, שנשלחו לשם בעקבות תוצאות משא ומתן לשלום, התקדמו לפגוש את המורדים. הכוחות העיקריים של ה-RPF בצפון ב-8 באפריל חולקו לשלושה חלקים. קבוצה אחת עברה מערבה על מנת לחסום את כוחות הממשלה ברוהנגרי. הקבוצה השנייה, נכנסה לגבול המזרחי של מדינת קיבונגו. הקבוצה השלישית, הצליחה לעשות צעד משמעותי קדימה לעבר הבירה עד ל-11 באפריל בערב. שני הצדדים החלו לחזק את עמדותיהם, וה-RPF החל להקיף את העיר. במזרח נתקלו המורדים בהתנגדות מסוימת מצד כוחות הממשלה והגיעו לגבול טנזניה ב-22 באפריל. ב-5 במאי הם החלו להפגיז את שדה התעופה של הבירה, וב-16 במאי חסמו כבישים ראשיים במדינה. כוחות הממשלה ניסו לפתוח במתקפת נגד ב-6 ביוני, אך היא נכשלה.
לאחר שתפסו את השליטה בפאתי הצפון, המזרחי והדרומי של הבירה, כוחות ה-RPF החלו לנוע צפונה לאורך פרברי העיר הדרום-מערבית. המורדים החלו להסתער על הבירה משלושה כיוונים. הלחימה הקשה נמשכה עד תחילת יולי 1994. ב-3 ביולי כוחות הממשלה החלו לעזוב את הבירה ולקחו איתם את מרבית האוכלוסייה האזרחית. על פי האו"ם, כבר לא הייתה להם תחמושת. למחרת, לאחר מאבק של שלושה חודשים, נכנו המורדים למרכז קיגאלי.
עם נפילת קיגאלי, כוחות הממשלה החלו להתפרק, עד לכניעה המוחלטת ב-18 ביולי.
השלכות
מורדי הטוטסי הביסו את משטר ההוטו, ורצח העם הסתיים ביולי 1994, אך כשני מיליון הוטו – שחלקם השתתפו ברצח העם וחששו מנקמת טוטסי – ברחו לבורונדי השכנה, טנזניה, אוגנדה וזאיר. אלפי אנשים מתו במגפות של כולרה ודיזנטריה ששטפו את מחנות הפליטים. הקהילה הבינלאומית הגיבה במאמצי סיוע הומניטריים. באותה תקופה, הקואליציה להגנת רואנדה החלה במיליטריזציה של המחנות, והשתמשה בהם כבסיס להפלת ממשלת RPF.
בעקבות רצח העם ברואנדה ותפיסת השלטון ברואנדה על ידי הטוטסי, נמלטו בני הוטו רבים מרואנדה לזאיר, והתפתחה לחימה בין ההוטו והשבטים הזאיריים, כאשר הטוטסי סובלים משני הצדדים. (במזרח המדינה התגוררו מהגרים רבים מבני הטוטסי וההוטו מרואנדה שהיוו כמחצית מהאוכלוסייה באזור).
מחנות הפליטים של ההוטו במזרח זאיר שמשו גם כבסיסים להתקפות של ההוטו נגד הטוטסי ברואנדה. בתקופה זו החלה ממשלת רואנדה של הטוטסי בפעולות צבאיות נגד ההוטו בזאיר.
לורן קבילה, שהיה יריב של ממשלת מובוטו ססה סקו (שתמכה בשבט ההוטו – בנובמבר 1996 פורסם צו האוסר הימצאות בני טוטסי בזאיר ומטיל עונש מוות על טוטסי שיימצא בה) זה זמן רב, עמד בראש החזית שנפתחה כנגד מובוטו. המשטר הנוקשה והרודני של מובוטו יצר לו אויבים כמעט בכל זאיר, ולכן קבילה זכה לתמיכה רבה, עקב זאת בשנת 1996 פרצה מלחמת קונגו הראשונה.
במהלך המלחמה, כוחות רואנדה הרסו את מחנות הפליטים בהם השתמשו בני ההוטו בהתקפותיהם אל תוך רואנדה, והתקדמו מערבה לקראת עיר הבירה קינשאסה. חייליו של מובוטו סבלו ממורל נמוך לאור קבלת משכורת נמוכה של כדולר לחודש, שלעיתים כלל לא שולם, וציוד מועט ולקוי. במקרים רבים נמנעו החיילים מלהילחם נגד המורדים ובמקום זאת בזזו את העיירות ונסו מהן לפני הגעת המורדים. קבילה ואנשיו הגיעו לשערי עיר הבירה קינשאסה ללא התנגדות, כאשר מובוטו נמלט לטוגו ומאוחר יותר למרוקו.
קבילה הפנה במהרה עורף לתומכיו – רואנדה ואוגנדה, שב-1998 ארגנו ניסיון להפילו. במהלך מלחמת קונגו השנייה, כונן לורן קבילה ברית עם צבא השחרור הרואנדי, יורשו של הקואליציה למען רואנדה. לאחר מותו בשנת 2001, ז'וזף קבילה, בנו, הפך לנשיא, וארגון מיליציית ההוטו עבר רפורמה לכוחות הדמוקרטים לשחרור רואנדה. תנועה זו עדיין מהווה איום מסוים על ממשלתו של פול קגאמה.
בשנת 2015 שילמה ממשלת רואנדה פיצויים לאוגנדה בגין נזק שנגרם במהלך מלחמת האזרחים לאזורי הגבול שלה.
קישורים חיצוניים
- מלחמת האזרחים ברואנדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Peter Biles in Nairobi, Rwanda calls for aid to halt rebels, the Guardian, 4 באוקטובר 1990 (באנגלית)
- ^ Interview with Kagame - Habyarimana Knew Of Plans To Kill Kim, web.archive.org, 13 באוקטובר 2010
30014189מלחמת האזרחים ברואנדה