מלחמת אוגנדה–טנזניה
 | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 30 באוקטובר 1978 – 10 באפריל 1979 (23 שבועות ויומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אוגנדה | |||||||||||||||||
| עילה | פלישה של אוגנדה לטנזניה, בעקבות ניסיונות הפיכה מצד גולים אוגנדים בטנזניה להדיח את אידי אמין. | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון טנזני:
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת אוגנדה–טנזניה הייתה מלחמה בין אוגנדה לטנזניה שהחלה ב-30 באוקטובר 1978 והסתיימה ב-11 באפריל 1979, בניצחון טנזני. המלחמה הובילה להפלת שלטונו של נשיא אוגנדה אידי אמין.
רקע
,_R23930288.jpg)
יחסי אוגנדה–טנזניה, היו מתוחים בשנים שקדמו למלחמה. אחרי שאידי אמין תפס את השלטון באוגנדה ב-1971, הציע המנהיג הטנזני ג'וליוס נייררה, מקלט לנשיא אוגנדה המודח מילטון אובוטה. במקביל, כ-20,000 פליטים אוגנדים נמלטו לטנזניה, עקב ניסיונותיו של אמין לחסל את האופוזיציה באוגנדה. כשנה לאחר מכן, קבוצה של פליטים אוגנדים הנמצאים בטנזניה, ניסתה ללא הצלחה, לפלוש לאוגנדה ולהדיח את אמין. אמין האשים את נייררה בחימוש ובגיבוי אויביו והיחסים בין שתי המדינות החלו להחריף.
באוקטובר 1978, חיילים עשו לאמין מארב בבית הארחה לנשיאות בקמפלה, אבל הוא נמלט עם משפחתו במסוק.[1] זה היה בעת שאמין התמודד עם התנגדות הולכת וגוברת לשלטונו מתוך אוגנדה. כאשר הגנרל מוסטפא אדריסי, סגנו של אמין, נפצע בתאונת דרכים חשודה, הורה אמין על שליחת כוחות להילחם נגד המורדים (שכללו אנשי גדוד עלית סימבה), שחלקם נמלטו לתוך טנזניה. המרד עבר גם לטנזניה, שם גולים החליטו להצטרף ללחימה נגד אמין.
המלחמה
ב-30 באוקטובר 1978, אוגנדה הכריזה על מצב מלחמה נגד טנזניה, ושלחה כוחות לפלוש לאזור נהר קאגרה, במטרה לספחו.
נייררה גייס חיילים רבים כדי למנוע את המתקפה האוגנדית, ובתוך מספר שבועות מספר החיילים בצבא האוגנדי גדל מכ-40,000 חיילים לכיותר מ-100,000 חיילים, כולל אנשי משטרה, שירות בתי הסוהר, מיליציה ועוד. אל טנזניה הצטרפו גם קבוצות של גולים אוגנדים בטנזניה, אשר נמלטו מאוגנדה כמה שנים קודם לכן, עם עלייתו של אמין לשלטון. הגולים הללו נפגשו בעיר מושי, והתאחדו ונקראו בשם "צבא השחרור הלאומי של אוגנדה".
צבא טנזניה רכש משגרי רקטות מברית המועצות, שאיתם הם החלו לירות על מטרות אוגנדיות.[2] השפעתם של כלי הנשק רבי העוצמה, כמו הקטיושה, הסיגה את הכוחות האוגנדים, דבר שהפתיע את תושבי טנזניה, שכן מדינתם לא הייתה מוכנה כלל להגן מפני פלישה. יתרה על כך, השימוש במספר משגרי הרקטות וכלי נשק כבדים אחרים אפשרו לכוחות הטנזנים לגרום לאוגנדה לסגת בהדרגתיות, שכן הצבא האוגנדי לא היה מסוגל להתמודד עם הצבא הטנזני החזק. הדיקטטור הלובי, מועמר קדאפי שלח משלחת לובית הכוללת כ-25,000 חיילים כדי לסייע לאידי אמין.
הכוח הלובי נועד לפעול ככוח תומך לצבא האוגנדי, ובמידת הצורך לסייע להם במאבק נגד טנזניה. עם זאת, זמן קצר לאחר שהכוח הגיע לטנזניה, המשלחת הלובית מצאה את עצמה נלחמת ישירות נגד טנזניה, מקו החזית. בינתיים, בעוד הלובים נלחמים ומתים כדי להגן על ארץ בני בריתם. יחידות רבות של הצבא האוגנדי, השתמשו במשאיות האספקה שלהן כדי לשאת את עושרן החדש, שנלקח מטנזניה הרחק מהחזית.[3]
המשלחת הלובית הייתה מאורגנת מיחידות של צבא לוב וארגונים נוספים. הטנזנים, התקדמו צפונה לקמפלה, אך נעצרו ליד הביצה העמוקה שמצפון ללוקאיה. הטנזנים החליטו לשלוח את חטיבה 209 ישירות לכביש המהיר שמעל הביצה, בעוד חטיבה 208 עקפה את הקצה המערבי של הביצה, כחלופה למקרה שהכביש נחסם או נהרס.
בין ה-10 במרץ ל-12 במרץ 1979, התרחש קרב לוקאיה בין הצבא הטנזני לצבא הלובי, אשר נתמך בכמה יחידות של הצבא האוגנדי. ב-10 במרץ, יחידה לובית התנגשה עם הכוח הטנזני בלוקאיה, וגרמה לחטיבה 201 הטנזנית לסגת בחזרה באי-סדר. התקפת נגד טנזנית נערכה ב-11 במרץ, בהשתתפות חטיבה 201 המאורגנת מחדש אשר התקיפה מדרום וחטיבה 208 מצפון מערב. מתקפת הנגד הטנזנית הייתה מוצלחת וכמעל 200 חיילים לובים נהרגו.
הכוחות הטנזנים לא נתקלו בהתנגדות קשה לאחר קרב לוקאיה. הם התקדמו מערבה לעבר הבירה קמפלה, תחילה כבשו את נמל התעופה הבינלאומי אנטבה לאחר כמה קרבות והגיעו לאחר מכן לקמפלה ב-10 באפריל 1979. מעט יחידות לוביות או אוגנדיות התנגדות באופן קשה, אבל הבעיה של הכוחות הטנזנים הייתה חוסר במפות של קמפלה. אידי אמין נמלט תחילה ללוב ולאחר מכן לערב הסעודית. הכוחות הלובים נמלטו לג'ינגה וחזרו לבסוף דרך קניה ואתיופיה. הצבא הטנזני נשאר באוגנדה כדי לשמור על השלום במדינה וה-UNLF ארגן בחירות על מנת להחזיר את אוגנדה לשלטון אזרחי.
לאחר המלחמה
אוגנדה
התקופה שלאחר הדחתו של אידי אמין הייתה תקופה עזה של לחימה פוליטית על מנת להיות בשלטון באוגנדה בין יריבים פוליטיים ואתניים. יוסוף לול מונה לנשיא אוגנדה הזמני בין ה-13 באפריל ל-20 ביוני 1979. ביוני 1979, בעקבות מחלוקת על היקף הסמכויות הנשיאותיות, הוועדה המייעצת הלאומית, שהייתה אז גוף השלטון העליון של ה-UNLF, החליפה את לול עם גודפרי בינייסה. בינייסה עצמו הודח ב-12 במאי 1980 על ידי הוועדה הצבאית, גוף רב עוצמה גם הוא של ה-UNLF בהנהגתו של פאולו מוואנגה ויוורי מוסווני. הוועדה הנשיאותית של אוגנדה, אשר הייתה בעלת שלושה חברים מונתה להנהיג את אוגנדה. ועדה זו שלטה באוגנדה עד הבחירות הכלליות במדינה בדצמבר 1980. בבחירות אלו נבחר מילטון אובוטה להיות נשיא אוגנדה. הבחירות היו שנויות במחלוקת, מוסווני טען להונאת בחירות והכריז על מרד מזוין נגד ממשל אובוטה, והביא את אוגנדה למלחמת האזרחים האוגנדית.
טנזניה
טנזניה לא זכתה לגיבוי מהאיחוד האפריקאי, אשר גינה את טנזניה בגין תוקפנות והפרת הריבונות של אוגנדה לדבריו. בשל כך, ממשלת טנזניה נאלצה לחוקק את החוק לפלישה ולשמירת תפקידים למען שמירת השלום, דבר אשר הוביל את המדינה לעוני. טנזניה לא הצליחה להתאושש מעלות המלחמה, עד שבשנת 2007 אוגנדה שילמה את חובותיה בחזרה לטנזניה.[4]
ההיבט התקשורתי על המלחמה
הסרט "עלייתו ונפילתו של אידי אמין" יצא לאחר המלחמה. הסרט מתאר בפשטות רבה את הרקע למלחמה ואת המלחמה עצמה. לפי הסרט, אמין מצהיר על כוונתו לפלוש לטנזניה, בין היתר בגלל תמיכת טנזניה בפעולות גרילה נגד אוגנדה, וכן משום ש"אוגנדה תהיה אז גדולה מאוד על המפה". לאחר שהסרט הראה את הכוחות האוגנדים פולשים לטנזניה וקטעי צילום של הנשיא ג'וליוס נייררה מדבר, קריין הסרט מצהיר כי צבא ממושמע בעל 30,000 חיילים פלש לאוגנדה (הכוונה היא לצבא הטנזני). ההגנות האוגנדיות מוצפות בקלות, ואמין ויועציו נמלטים מאוגנדה.
הערות שוליים
- ^ "An Idi-otic Invasion", TIME magazine, Nov. 13, 1978.
- ^ "Fighting for Amin". The East African. 8 באפריל 2002. אורכב מ-המקור ב-8 במרץ 2008. נבדק ב-1 בדצמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Armed Conflicts Event Data: Tanzanian-Ugandan War 1978-1979". OnWar.com. 16 בדצמבר 2000. נבדק ב-1 בדצמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Atuhaire, Alex B. (11 באפריל 2007). "Uganda: Country Pays Tanzania Shs120 Billion Amin War Debt". AllAfrica.com. נבדק ב-1 בדצמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה)(נדרשת הרשמה)
33543007מלחמת אוגנדה–טנזניה