מור קורח

קברו של מור קורח

מור קורח או מאוריציו קורח וגם מרצ'לו קורה (בהונגרית: Korach Mór; מישקולץ, 8 בפברואר 1888 – בודפשט, 27 בנובמבר 1975) בין השנים 1912–1952 התגורר באיטליה. קורח היה מהנדס כימיה יהודי-הונגרי שזכה בפרס קושוט, דוקטור להנדסה (1952), חבר מלא באקדמיה ההונגרית למדעים, ואספרנטיסט. הוא היה מדען שהניח את היסודות לכימיה טכנית בתעשיית הסיליקט וחידש את טכנולוגיית הקרמיקה האיטלקית, קורח היה המייסד של מכון המחקר המרכזי לתעשיית חומרי הבניין בשנים 1953–1957 ושל המכון למחקר כימיה טכנית בשנים 1960–1968.הוא אחיהם המבוגר של אלדאר קומיאט (1891–1937), המשורר ועורך העיתון ושל הפובליציסטית והפוליטיקאית יוליה קניירש (1895–1958).

ביוגרפיה

קורח נולד במשפחה יהודית כבנם של קצין המס פילפ קורח ושל ברתה זינגר. הוא סיים את לימודיו בגימנסייה הראשית הממלכתית ברייקה בשנת 1907 ולאחר מכן סיים תואר בהנדסה כימית באוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה וכלכלה בשנת 1911 כתלמידו של וינצה ורטה. במהלך שנות האוניברסיטה הצטרף לתנועת הסטודנטים השמאלנית ובשנים 1908–1911 כיהן כסגן נשיא חוג גלילאו. באותה שנה למד פיזיקה, מתמטיקה ומדעים גרמנים באוניברסיטת פדובה ובאוניברסיטת בולוניה. הוא גויס לשירות צבאי בשנת 1911 ובמהלכו הפך לפציפיסט בעל הכרה. אחרי שחרורו מהצבא ומאחר שנרתע ממדיניות החוץ של האימפריה האוסטרו הונגרית שהתכוננה למלחמה, הוא היגר לאיטליה בשנת 1912 מסיבות פוליטיות. בשנים 1913–1915 היה מרצה במכון למינרלוגיה של אוניברסיטת פדובה, ובשנים 1915–1916 היה מורה בתיכון טוריצ'לי בעיר פאנצה. בשנת 1916 הפך למייסד של בית הספר המקצועי לקרמיקה במוזיאון הקרמיקה הבינלאומי בפאנצה, שם לימד עד 1932, וגם עמד בראש המחלקה הטכנית ומעבדת המחקר של המוסד. על ידי הפעלת יחסיו עם חוגי השמאל באיטליה הוא סייע להונגרים שהיגרו לאיטליה אחרי נפילת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, ובניהם אחותו ואחיו, יוליה קניירש ואלדאר קומיאט, למצוא מקום עבודה באיטליה. משנת 1924 לימד גם באוניברסיטת בולוניה, ומשנת 1925 עמד בראש המחלקה לתורות הכימיה התעשייתית.

קורח עזב את איטליה מסיבות פוליטיות בשנת 1938 ועבד בהולנד ובבריטניה עד 1940. הוא חזר אז למילאנו וניהל את עבודתה של מעבדת מחקר שהתמחתה בייצור חומרי בידוד. הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות בשנת 1943, אך עד מהרה נעצר ונכלא בכלא סן ויטורה במילאנו. שם הצטרף למפלגה הקומוניסטית האיטלקית בתחילת 1945. לאחר שחרורו מהכלא, משנת 1945 עד 1948, עמד בראש מרכז התרבות במילאנו של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ובמקביל, בין השנים 1945 עד 1950, לימד שוב באוניברסיטת בולוניה. בשנת 1948, עם אחד ממקורביו, הקים משרד לעיצוב תנורים בפאנצה וניהל את ענייני המשרד.

בשנת 1952, בהזמנת ממשלת הונגריה, חזר להונגריה, ובשנים 1953 עד 1957 כיהן בתפקיד מנהל מכון המחקר המרכזי לתעשיית חומרי הבניין שהוקם על ידו. בשנת 1956 מונה באוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה ולכלכלה, כפרופסור מן המניין במחלקה למכונות כימיות וחקלאיות ובשנים 1957–1963 היה ראש המחלקה לטכנולוגיה כימית. יחד עם זאת, הודות לעשייה הארגונית, הוקם המכון למחקר כימיה טכנית בשנת 1960, והוא שימש כמנהל שלו עד 1968 ולאחר מכן היה היועץ המדעי הראשי של המוסד עד מותו.

עבודתו

עניינו המדעי ועבודתו המעשית התמקדו בעיקר בנושאים שונים של כימיה וטכנולוגיה בתעשיית הקרמיקה והסיליקט. במהלך עשוריו באיטליה למד לעומק את ההרכב הכימי של חומרי הגלם הקרמיים ואת צבעי החרס, ותרם רבות לפיתוח תהליכי ייצור קרמיקה ולעליית תעשיית הקרמיקה האיטלקית. בשנת 1928, בפאנזה תכנן ובנה את כבשן המנהרות החשמלי הראשון לשריפה תעשייתית של מוצרי קרמיקה משובחים. יחד עם תלמידו אנטונינו דאל בורגו פיתחו שיטת ייצור אריחים חדשה וכתוצאה מהמצאתם, טכנולוגיית ייצור האריחים שפעל בייצור בלחיצה בעבר (press) נדחקה על ידי האריח המעוצב היצוק החדש שפיתחו.

פרסים והוקרה

• בשנת 1956 נבחר כחבר נספח של האקדמיה ההונגרית למדעים.
• בשנת 1958 כחבר מן המניין.
• משנת 1958 היה הנשיא ולאחר מכן נשיא הכבוד של האיגוד המדעי של תעשיית חומרי הבניין (לימים תעשיית הסיליקט).
• נשיא חוג המהנדסים לתואר שני וחוג המדעים של איגוד הטכני והטבע.
• חברות ואגודות מדעיות בינלאומיות צירפו אותו לשורותיהם.

הוא צורף כחבר על ידי מספר חברות זרות ובינלאומיות:

• קרן Science of Science בלונדון מאז 1968.
• Académie internationale de la céramique בז'נבה מאז 1971.
• Accademia delle בבולוניה מאז 1972.
• scienze dell'Istituto di Bologna).
• חבר כבוד באיגוד הקרמיקה האיטלקי (Società ceramica italiana).

מתוך הכרה ביכולותיו המדעיות, הוא קיבל את:

• פרס קושוט בשנת 1958
• מדליית הזהב האקדמית בשנת 1969
• בשנת 1967 דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה הטכנולוגית בבודפשט
• בשנת 1968 דוקטור לשם כבוד של המכון הטכנולוגי של לנינגרד (Ленинградский технологический институт)
• בשנת 1975 הוענק לו אזרח כבוד של העיר פאנצה.

עבודותיו העיקריות

• Elementi di tecnologia ceramica I–III. Faenza, Museo delle ceramiche, 1928, 51 + 48 + 83 p.
• On methodological problems of technology. in: Periodica Polytechnica 1958. 145–171.
• טכנולוגיה כימית כללית. בודפשט, Tankönyvkiadó, 1964, (עם איבאן בוצ'י)
• טכנולוגיה כימית. בודפשט, Tankönyvkiadó, 1964 (עם איבאן בוצ'י)
• טכנולוגיה כימית כללית. בודפשט, Tankönyvkiadó, 1967
• לימוד תורת הגרפים של מערכות טכנולוגיות כימיות. בודפשט, Akadémiai, 1975 (עם לאיוש השקו)
• כימיה טכנית כמדע. בודפשט, Akadémiai, 1982

עבודות ספרות יפה שלו

• Il figluol prodigo. ג'נובה, 1933
• מרצ'לו קורה: פנים אנושיות 1982

לקריאה נוספת

• Magyar életrajzi lexikon III: Kiegészítő kötet (A–Z). Főszerk. Kenyeres Ágnes. Budapest: Akadémiai. 1981. 420–421. o. מסת"ב 963-05-2500-3
• Magyar nagylexikon XI. (Kir–Lem). Főszerk. Bárány Lászlóné. Budapest: Magyar Nagylexikon. 2000. 316. o. מסת"ב 963-9257-04-4
• Magyar tudóslexikon A-tól Zs-ig. Főszerk. Nagy Ferenc. Budapest: Better; MTESZ; OMIKK. 1997. 481–483. o. מסת"ב 963-85433-5-3
• Új magyar életrajzi lexikon III. (H–K). Főszerk. Markó László. Budapest: Magyar Könyvklub. 2002. 1073–1074. o. מסת"ב 963-547-414-8

• Polinszky Károly: Korach Mór. in: Magyar Kémikusok Lapja XXX. 1975. 12. sz. 601–602.
• Polinszky Károly: Korach Mór. in: Magyar Tudomány XXI. 1976. 7–8. sz. 497–499.
• Móra László: Korach Mór, a korszerű műszaki kémia úttörője (1888–1975). Budapest, BME, 1978, 238 p.
• Carmine Di Biase: Maurizio Korach (Marzello Cora): La Ronda e la letteratura tedesca. Napoli, Società editrice napoletana, 1978, 269 p.
• Korach Mór emlékére. Szerk. Bucsky György. Veszprém, MKKI, 1980, 155 p.
• Simon Jenő: Korach Mórra emlékeztünk. in: Építőanyag XL. 1988. 3. sz. 100–106.
• Szebényi Imre: Korach Mór születésének centenáriuma. in: Magyar Kémikusok Lapja XLIII. 1988. 8. sz. 277–280.
• Polinszky Károly: Korach Mór, a polihisztor. in: Magyar Tudomány XXXIII. 1988. 7–8. sz. 633–637.
• Móra László: Korach Mór. Budapest, Akadémiai, 1991, 173 p. = A Múlt Magyar Tudósai.
• Móra László: Korach Mór – egy magyar kémiaprofesszor Bolognában. in: Magyar Kémikusok Lapja LXII. 2007. 11. sz. 363–365.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מור קורח בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32320238מור קורח