מוקשים באנגולה

המוקשים באנגולה הינם בעיה צבאית וסביבתית חמורה, המשפיעה על כל היבטי החיים במדינה ומכבידים עליהם במידה ניכרת. הם הונחו במהלך מלחמת האזרחים באנגולה ושנים לאחר סיומה עדיין מצויים בה עשרות אלפים מהם, העושים את אנגולה למדינה השלישית הממוקשת ביותר בעולם^{[דרוש מקור]} (אחרי אפגניסטן וקמבודיה). הניסיונות לפינוי המוקשים שנעשו עד כה לא היו מספקים והם מוסיפים להעמיד בסיכון אוכלוסייה של 2 עד 4 מיליון בני אדם.

מלחמת האזרחים באנגולה

ערך מורחב – מלחמת האזרחים באנגולה

ב-1961 פרצו מחאות כנגד הפורטוגלים ששלטו במדינה. ההתקוממות הלאומית נמשכה עד לשנת 1974. ב-1975 השיגה אנגולה את עצמאותה, אך לאחר הסתלקות הפורטוגלים פרצה מלחמת אזרחים בין שלוש התנועות הלאומיות במדינה.

המוקשים הופעלו (הונחו) על ידי כל הצדדים למלחמת האזרחים, כמו גם על ידי קובה ודרום אפריקה, כאשר אנגולה הפכה לשטח מחלוקת של המעצמות במהלך המלחמה הקרה. קודם לכן נעשה במוקשים שימוש במסגרת המאבק לעצמאות נגד פורטוגל. בכל המקרים השימוש במוקשים היה התקפי במונחים של אסטרטגיה צבאית. בהיעדר כוח אש חזק, מוקשים שימשו תחליף לארטילריה. המוקשים תוכננו כאמצעים הגנתיים בעבור קונפליקטים מערביים, אך באנגולה, הן במהלך התקופה הקולוניאלית והן במהלך מלחמת האזרחים, הם שימשו ככלי נשק לכל דבר.

ב-1994, שני הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים של אנגולה (לאחר שאחד מהשלושה פרש מהלחימה), חתמו על הסכמי השלום "לוסקה", וכתוצאה מכך נסוגו אט אט מעמדותיהם המבוצרות.

נכון ל-2011, תשע שנים לאחר סיום מלחמת האזרחים באנגולה, עשרות אלפי מוקשים עדין פזורים ברחבי המדינה.^{[דרוש מקור]}

נזקים והשפעה

מניין הנפגעים ממוקשים באנגולה איננו ידוע במדויק. הדבר נובע מכך שבתי החולים חדלו מלתעד את המקרים לפני כמה שנים. בנוסף לכך, רבים מהפצועים אינם מגיעים לבתי החולים, אלא מטופלים במקום או מתים מפצעיהם.

המוקשים משפיעים על אנגולה על בסיס יומיומי וניכרים בכל היבט של החיים. אלפי קילומטרים של גדות נהר ועשרות אלפי דונמים של שטחים חקלאיים, שטחי מרעה ויערות במדינה נעשו בלתי שמישים בשל המוקשים. הדבר פגע גם בפרנסתם של חלקים מן האוכלוסייה הכפרית שלה, שעסקו בעיקר בגידולי שדה. לעיתים קרובות פליטי המלחמה אינם יכולים לשוב לבתיהם ולעיבוד אדמותיהם. רבים מהאנשים המנסים לבנות את חייהם מחדש באזורים הממוקשים נהרגים בגללם. גם בעלי החיים נפגעים קשות מן המוקשים, שנמצאים באזורי המחיה ובסמיכות למקורות המזון והמים שלהם.

בנוסף, המוקשים יצרו תמורה דמוגרפית משמעותית בכך שהובילו להגירה גדולה של אנשים מן הכפרים לעיירות ולערים. כך נוצרה צפיפות אוכלוסין באזורים מסוימים של המדינה, אשר יוצרת עומס על משאבי הקרקע. אזורים שאליהם נאלצו פליטים לעבור התרוקנו מעצים, ומאגרי המים התרוקנו והזדהמו והובילו לעלייה ניכרת בדיווחים על דיזנטריה, מלריה וכולרה. ההערכה היא כי אזורים אלו נוטים למדבור כתוצאה מן המפגעים הסביבתיים שיצרו התנודות הדמוגרפיות באוכלוסייה.^{[דרוש מקור]}

המוקשים מערימים קשיים על ממשלת אנגולה גם בניסיונותיה להטמיע את הדמוקרטיה ולשקם את המדינה המשוסעת.

בשל החוסר בתשתיות קשה למצוא נתונים על היקף הנזק שגרמו המוקשים לסביבה, אך דו"ח של מחלקת המדינה האמריקאית, מעריך כי בשנת 1993, בעקבות הסלמה בלחימה, פחת הקציר באנגולה כ-30%. כלכלת אנגולה נפגעה באופן חמור כתוצאה מן המוקשים, כאשר מרבית הדרכים והגשרים נפגעו או נהרסו מן המוקשים והעבודות הציבוריות הופסקו. פגיעה זו הובילה להפחתת התנועה בתוך המדינה בעבור כל אותם אנשים שאינם בעלי גישה לתחבורה אווירית. מסילת הרכבת "בנגולה" מוקשה בצורה כה קשה עד שהוצאה מכלל שימוש. זוהי המסילה היחידה של אנגולה, ששימשה אותה ואת שכנותיה, זאיר וזמביה, כנתיב תחבורה מרכזי ומשמעותי לייצוא סחורות לעולם הרחב. כל הגורמים המגבילים הללו שנגרמו כתוצאה מן המוקשים, מפחיתים באופן משמעותי את יכולתה של אנגולה למשוך משקיעים זרים ולשקם ולהמריץ את הכלכלה והמסחר.

הניסיונות לפינוי שדות המוקשים

ניסיונות הפינוי של שדות המוקשים נתקלו בקשיים רבים, בעיקר בשל העדר מיפוי שלהם. תמר גולן, שגרירת ישראל באנגולה לשעבר, סייעה כמומחית מטעם האו"ם בכינון הוועדה האנגולית הלאומית ללוחמה במוקשים. לדבריה "לא ניתן היה לנקות את השטח עם מכונות כבדות ומתוחכמות, משום שהפריסה הייתה פראית והגשם הכבד, 3,000 מ"מ בשנה, גרם לסחף גדול. לכן נעשה שימוש בשיטות הישנות של כלבים ומכשירי גילוי מתכות. העלות הכספית הייתה כבדה מאד". על אף המאמצים הרבים נותרו יותר מ-240 קמ"ר במדינה כמסומנים כשדות מוקשים.

בשנת 2007 נעשה ניסיון למפות את שדות המוקשים. מסקנות המיפוי היו שהמוקשים מעמידים בסיכון מיידי שניים עד ארבעה מיליון תושבים, וזאת משום שהם פזורים בקרבת אזורי מגורים. מרבית התקציבים לסילוק המוקשים באנגולה הגיעו מחברות היהלומים המערביות, שביקשו לכרות יהלומים בשטחים הממוקשים.