מועצת ארגוני נשים בישראל
מועצת ארגוני נשים בישראל, היא מועצה המאגדת מספר איגודי נשים בישראל, שהגדולות בהן הן אמונה, ויצו ונעמת.
המועצה מאגדת בנוסף לאמונה, ויצו ונעמת, את בנות ברית ישראל, הדסה ישראל, איגוד נשים אקדמאיות וסורופטימיסט ישראל. בכך היא מייצגת כמיליון נשים[דרוש מקור], הפועלות למען מטרות משותפות: קידום מעמדן ורווחתן של האישה והמשפחה בישראל, העמקת שיתופן של הנשים בתחומי העשייה בישראל, שוויון בין המינים, הקמת מסגרות הולמות לילדים, וקידום חקיקה בעניין מעמד האישה ורווחת המשפחה.
היסטוריה
בקיץ 1927 התכנסו 26 נשים מארגוני נשים שונים וממקומות שונים ברחבי ארץ ישראל, והחליטו על הקמת ועד זמני לצורך הקמת מועצת ארגוני נשים[1]. המועצה קמה מחדש בשנת 1936[2] וכללה נציגות של הסתדרות נשים ציוניות, מועצות הפועלות, התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, הסתדרות נשים מזרחי, המועצה הא"י של ההסתדרות הציונית הדסה וויצו העולמית[3]. בשנות ה-30 עיקר פעילות המועצה הייתה חתימה על הכרזות מדיניות. במועצה הייתה נציגות שווה לכל הארגונים, וההחלטות התקבלו רק פה אחד. עם התחלת גיוס הנשים לצבא הבריטי בשנת 1942 פעלה המועצה עם מחלקת הגיוס של הסוכנות היהודית לגיוס וסיוע לחיילות. בראשית 1948 התארגנה המועצה מחדש בהרכב שונה, לאחר משא ומתן שנמשך שבועות. על פי התקנון החדש, היו במועצה חברות אקטיביות של ארגוני נשים הנמצאים בארץ ישראל וחברות פאסיביות של ארגונים הנמצאים מחוץ לתחומי הארץ הפעילות בארץ ישראל. פעילות הארגון נקבעה על פי התקנון החדש על ידי החברות האקטיביות, הגם שעדיין נותר הכלל של קבלת החלטות פה אחד[4]. במזכירות שנבחרה אז היו חברות בבה אידלסון מטעם מועצת הפועלות, הדסה סמואל מטעם ויצו העולמית, ג'ני בלומנפלד מטעם ויצו הארצית, לאה עדני מטעם ארגון הפועלות של הפועל המזרחי, וא. גוטליב מטעם אמן - נשות מזרחי[5].
בשנת 1953 הוקמה ועדה להקמה של מועצת ארגוני נשים בישראל, בהובלה של משרד החוץ שבקשה לשלוח נציג של מועצת הנשים לארגון הנשים הבינלאומי[6]. בשנת 1956 נתקבלה המועצה לארגון הנשים הבינלאומי ליד האו"ם[7].
בשנת 1973 ייצגה המועצה כ-700,000 נשים[8].
יו"ר המועצה
- בבה אידלסון, מועצת הפועלות (1954–1957)
- ג'ני בלומנפלד, ויצו (1957–1960)[9][10]
- שושנה הראלי, מועצת הפועלות (1961–1963)
- חוה כהן, האשה הדתית לאומית (1964–1966)[11]
- אן היימן, ויצו (1967–1969)
- תמר אשל, מועצת הפועלות (1970–1972)[12]
- פנינה הרצוג, תנועת האישה הדתית לאומית (1973–1976)[8]
- חני ברגמן, ויצו (1976–1979)[13]
- יעל עצמון, נעמת (1980–1983)[14]
- יהודית היבנר, אמונה (1983)[15]
- מיכל זמורה-כהן, ויצו (1987–1988)[16]
- דליה גותן, ויצו
- צביה כהן, נעמת (1998–2000)
- טליה לבני, נעמת (2007–2010)
- רינה וסרמן, אמונה (2010–)[17]
- גליה וולך, נעמת (2015–2018)
- אושרית סטבון, מאמונה (2018–נוכחית)[18][19]
הערות שוליים
- ^ מועצת ארגוני נשים, דבר, 11 באוגוסט 1927
- ^ בהסתדרות העולמית לנשים ציוניות, דבר, 20 באוקטובר 1936
- ^ מחאת ארגוני הנשים, הארץ, 20 באוגוסט 1936
- ^ מפעולתה של מועצת ארגוני נשים עבריות-בא"י, הצופה, 28 במרץ 1948
- ^ מועצת ארגוני נשים עבריות, דבר, 23 במרץ 1948
- ^ ועדה להקמת מועצת ארגוני נשים כישראל, שערים, 27 במרץ 1953
- ^ מועצת ארגוני הנשים בישראל נתקבלה לארגון הנשים הבינלאומי, קול העם, 23 באפריל 1956
- ^ 8.0 8.1 יוכבד בוקסר, נשי ישראל הקדימו חברותיהן בעולם, מעריב, 21 בספטמבר 1973
- ^ גב' בלומנפלד יו"ר מועצת ארגוני נשים, הארץ, 18 בנובמבר 1957
- ^ לאה לנדאו, ג'ני בלומנפלד, הארץ, 1 במרץ 1962; המשך
- ^ מועצת ארגוני הנשים קיימה ישיבתה הראשונה בירושלים, הצופה, 25 במאי 1964
- ^ ישראל כהן, תמר אשל, יו"ר חדשה של מועצת ארגוני נשים, דבר, 28 במאי 1970
- ^ מרים גורן, חילופי גברות במועצת ארגוני הנשים, מעריב, 2 באוגוסט 1976
- ^ יעל עצמון, עולם אמיץ חדש, מעריב, 4 באוגוסט 1980
- ^ יהודית הובנר - יו"ר מועצת ארגוני הנשים, דבר, 3 בינואר 1983
- ^ נטע שדמי, 220 מנהיגות-221 דיעות, מעריב, 2 במאי 1988
- ^ סיון בראימן, רינה וסרמן נבחרה ליו"ר מועצת ארגוני הנשים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 25 בינואר 2010
- ^ כבוד למגזר: סרוגה נבחרה לעמוד בראש ארגוני הנשים בישראל, באתר "סרוגים", 28 בדצמבר 2018
- ^ הארכת קדנציה ליו"ר הסרוגה של מועצת ארגוני הנשים בישראל, באתר כיפה, 22 ביולי 2021
33952012מועצת ארגוני נשים בישראל