מוך השן
מוך השן היא הרקמה הפנימית ביותר בשן. רקמה זו היא רקמה חיה המורכבת ממגוון תאים כגון תאי עצב, כלי דם, תאי גזע, פיברובלסטים (תאים שמייצרים קולגן) ואודונטובלסטים (תאים שמייצרים דנטין). היסטורית מוך השן והדנטין תוארו בצורה נפרדת מאחר שהדנטין היא רקמה קשה ומוך השן היא רקמה רכה. אולם מאחר שבין שתי הרקמות יחסי גומלין ומקור התפתחותי דומה הדנטין ומוך השן מתוארים יחדיו במושג הנקרא "קומפלקס דנטין-מוך". דוגמה ליחסי גומלין בין שתי הרקמות ניתן לקחת מתהליך הפרשת הדנטין השלישוני שבו, כתוצאה מאותות שמגיעים מהדנטין, האודונטובלסטים, שנמצאים במוך השן, מפרישים דנטין שלישוני ובכך מגנים על מוך השן.[1]
אנטומיה
מוך השן היא רקמת חיבור רכה שתומכת בדנטין. ניתן לחלקה לארבעה אזורים:
- האזור האודונטובלסטי בגבול שבין מוך השן לדנטין.
- האזור חסר התאים שנמצא פנימית לאודונטובלסטים.
- האזור העשיר בתאים שנמצא פנימית לאזור חסר התאים.
- ליבת המוך שנמצאת פנימית ביותר לכל השלושה, בה ניתן למצוא כלי דם גדולים ועצבים.
התאים העיקריים שניתן למצוא במוך השן הם אודונטובלסטים, פיברובלסטים, תאים אקטומזנכימלים בלתי ממוינים, תאי מערכת החיסון ותאי גזע מולטיפוטנטיים.[1]
חלל המוך
ניתן לחלק את חלל המוך למספר אזורים:
- לשכת המוך- האזור שבו ניתן למצוא את מרבית המוך
- קרני המוך
- תעלת המוך
- נקב חוד השורש- דרכו נכנסים כלי הדם והעצבים לשן. כמו כן, לעיתים ניתן למצוא נקבים ותעלות נוספים שנמצאים בצידי תעלת המוך.[1]
התאים במוך השן
- אודונטובלסטים- תפקידם לייצר דנטין. תאים אלה מייצרים דנטין כל עוד השן חיה על חשבון מוך השן. עובדה זו גורמת לכך שעם הגיל מוך השן נעשה קטן יותר ויותר ומן הצד האחר הדנטין מתעבה. כמו כן, האודונטובלסטים מייצרים דנטין שלישוני. זהו דנטין שהאודונטובלסטים או תאים דמויי אודונטובלסטים (שהם אינם אודונטובלסטים) מייצרים על מנת להתמודד עם מצבי עקה.[1]
- פיברובלסטים- תפקידם לייצר קולגן וחומר חוץ תאי. אלה הם התאים העיקריים במוך, הם נמצאים בעיקר באזור העשיר בתאים.
- תאי מערכת החיסון- דנדריטים, לימפוציטים (בעיקר תאי T ומעט תאי B), נויטרופילים, אאוזינופילים ומאקרופאג'ים. הדנדריטים הם תאים מציגי אנטיגן שנמצאים בין האודונטובלסטים, הם שולחות לתוך תעלות הדנטין על מנת לתפוס אנטיגנים ולהציגם לתאי הT. מן הצד האחר המאקרופאג'ים ממוקמים בעיקר במרכז המוך.[1]
- תאי אקטומזנכים בלתי ממוינים- אלו הם תאים שמסוגלים להתמיין לתאים שמייצרים רקמת חיבור. על פי הגירויים אותם הם מקבלים תאים אלה יכולים להתמיין לאודונטובלסטים ופיברובלסטים. ניתן למצוא את תאי האקטומזנכים הבלתי ממוינים באזור העשיר בתאים ובליבת המוך בעיקר ליד כלי דם.[1]
- תאי גזע של מוך השן- תאי גזע מזנכימלים בודדו ממוך השן במשנן הנשיר והקבוע. תאים אלה בעלי יכולת התחלקות ותחת גירויים מתאימים הם מסוגלים להתמיין לאודונטובלסטים, כונדרובלסטים (תאים שמייצרים סחוס), אדיפוציטים (תאים שמייצרים שומן) ותאי עצב. בנוסף, הוראה שלתאים אלה היכולת להתמיין גם לאוסטאובלסטים (תאים שמייצרים עצם). דבר זה מהווה תקווה גדולה לטיפולים שמטרתם היא לרפא עצמות.[1]
- תאי עצב- סיבי העצב אל השיניים מגיעים מהעצב המשולש. יחד עם העורקים סיבי העצב נכנסים אל מוך השן דרך נקב חוד השורש או אם התעלות הצידיות מספיק רחבות הם יכולים להיכנס גם דרכם. האקסונים, בדומה לכלי הדם, מתפצלים עוד ועוד מלשכת המוך עד האזור חסר התאים. שם האקוסנים יוצרים מקלעת עצבים שנקראת "המקלעת על שם ראשקוב". באזור השורש לא נראה את מקלעת העצבים. במקום, סיבי העצב מתפצלים מהסיבים הגדולים יותר שנכנסים למוך השן כך שהם נראים כמעין גזע ומספר ענפים קטנים יותר שמתפצלים ממנו.[1]
שינויים עם הגיל
כמו כל רקמות הגוף, גם מוך השן עובר שינויים עם הזמן. השינוי המרכזי ביותר הוא ירידת נפח מוך השן כתוצאה מגדילת הדנטין כלפי לשכת המוך ותעלות השורש. ניתן לראות בשיניים זקנות שתעלת השורש נראית מאד דקה ואצל אנשים מסוימים היא יכולה להיחסם לחלוטין. חסימה כזאת עלולה להוריד את אספקת הדם לרקמה ולגרום לשינויים נוספים.
החל מגיל 20 מספר התאים במוך השן יורד בצורה הדרגתית עד כ-50% בגיל 70. כמו כן, עם הגיל חלה ירידה ביכולת ייצור האקסונים מצופי המיאלין ואלה שאינם. בנוסף, יש עליה במספר תעלות הדנטין הריקות (בדנטין תעלות שבתוכן ניתן למצוא עצבים, שלוחות אודונטובלסטים ונוזל מיוחד שמאפשרים, בין היתר, תחושה ויכולת התראה מפני כאב ומזיקים) ועליה בדנטין הסקלרוטי (תעלות הדנטין יכולות גם להיחסם לגמרי, דבר שיגרום לדנטין להיראות יותר שקוף). שני דברים אלה מורידים את רגישות השן עם הגיל.
שינוי נוסף שניתן לראות הוא קלציפיקציה דיסטרופית (שקיעת סידן שנובעת כתוצאה מפגיעה ברקמה) בעיקר במרכז המוך.[1]
