מויסי גינזברג
 |
מויסי יאקובלביץ' גינזברג (ברוסית: Моисей Яковлевич Гинзбург; 4 ביוני 1892 - 7 בינואר 1946) היה אדריכל יהודי-רוסי, שפעל בתקופה הסובייטית.[1]
חינוך
גינזברג נולד במינסק למשפחת אדריכלים יהודים. הוא סיים את לימודיו באקדמיה של מילאנו (1914) ובמכון הפוליטכני של ריגה (1917). במהלך מלחמת האזרחים הרוסית התגורר בחצי האי קרים, ועבר למוסקבה בשנת 1921. שם הצטרף לאוניברסיטה הטכנית הממלכתית של מוסקבה.
אידאולוג של קונסטרוקטיביזם
מייסד קבוצת OSA (ארגון האדריכלים המודרניים), שהיו לה קשרים עם ולדימיר מאיאקובסקי וקבוצת LEF של אוסיפ בריק, הוא פרסם את הספר Style and Epoch ב-1924, עבודה משפיעה של תיאוריה אדריכלית עם קווי דמיון לארכיטקטורה של לה קורבוזיה. זה היה למעשה המניפסט של אדריכלות הקונסטרוקטיביסטית, סגנון ששילב עניין בטכנולוגיה מתקדמת והנדסה עם אידיאלים סוציאליסטיים.
ה-OSA התנסה בתכנון של דירות קהילתיות כדי לספק את אורח החיים הקומוניסטי החדש. המגזין שלו Sovremennaya Arkhitektura (״אדריכלות עכשווית״), הציג דיונים בתכנון עירוני וחיים קהילתיים, כמו גם בפרויקטים העתידניים של איבן ליאונידוב. הקבוצה פורקה בתחילת שנות השלושים והתאחדה עם קבוצות נוספות.
הבניה למגורים
הבנייה הראשונה הייתה דירות גוסטראך (רחוב מלאיה ברונאיה, מוסקבה), שתוכננה ב-1926, אחת מהן הושכרה על ידי סרגיי טרטיאקוב. דירות אלו היו הדוגמה הראשונה של "חמש נקודות האדריכלות המודרנית" של לה קורבוזיה בברית המועצות. מבנה דומה נבנה בתכנון של גינזבורג בשנת 1928 בסברדלובסק (הושלם ב-1932).
שלוש שנים מאוחר יותר, נבנה בניין נרקומפין, בניין מגורים שניסה לגלם את הסוציאליזם ועקרונותיו בתכנון שלו. בלוקי הדירות נבנו עבור עובדי משרד האוצר (או 'נרקומפין'), והכילו מתקנים קולקטיביים, גינות גג ופארק. בניין נרקומפין זכה להכרה על ידי לה קורבוזיה כהשפעת Unité d'Habitation שלו, בעוד שמתווה דירות הדופלקס שלו הועתק על ידי משה ספדיה בדירות אקספו 67' שלו, וכן על ידי Denys Lasdun בדירות היוקרה שלו בסנט ג'יימס, לונדון.
ב-1928 תכנן גינזברג גם את בניין הממשלה באלמטי (אוניברסיטת אלמטי), שהושלם ב-1931. בתחילת שנות ה-30 הוא התרכז יותר בפרויקטים של תכנון עירוני.
קריירה בשנות ה-30
כמו אמנים אוונגרדיים אחרים, גינזברג הוסר מכלל החסות הממשלתית ב-1932, כאשר המדינה השתלטה על מקצוע האדריכלות וניווטה אותו לטובת אדריכלות סטליניסטית אקלקטית. בפועל סילוק של גינזברג ושל קונסטרוקטיביסטים אחרים הפכה לתהליך הדרגתי שנמשך עד סוף שנות ה-30.
הוא מעולם לא חזר לתכנן במוסקבה או בלנינגרד, אך השאיר חותמו בחצי האי קרים ובמרכז אסיה ושמר על הסטודיו האדריכלי משלו עד מותו. ספריו החדשים על בית (Жилище) ובניית דיור מתועשת (Индустриализация жилищного строительства) נדפסו ב-1934 וב-1937.
גינזברג היה העורך של אנציקלופדית תולדות האדריכלות.
בתחילת שנות ה-30 היה גינזברג מעורב בתכנון החוף הקרים, תכנן מספר מלונות נופש ובתי הבראה, שרק אחד מהם נבנה בקיסלובודסק (1935–1937). הסטודיו של גינזברג הועסק גם על ידי משרד הרכבות ותכנן מגוון של תחנות עבור מסילות רכבת במרכז אסיה וסיביר. הפרויקטים שלהם, שפורסמו בסוף שנות ה-30, אינם נועזים כמו האוונגרד של שנות ה-20, אך הם בהחלט מודרניסטיים למראה.
מורשת
יצירתו המפורסמת ביותר, בניין נרקומפין, נמצא במצב רעוע, לאחר שהיה ללא תחזוקה במשך עשרות שנים, ונמצא ברשימת המבנים שבסכנת הכחדה של אונסק"ו. תוכניות לבנייה מחדש של הבניין כמלון (תוכנן על ידי נכדו של גינזבורג) נחסמו בשל אי ודאות משפטית לגבי מצב האתר.
בשנת 2019, בניין נרקומפין נמצא בשיקום קפדני כדי להפוך שוב למתחם מגורים. המטרה היא לשחזר את הבניין קרוב ככל האפשר למצבו המקורי. הבנייה הסתיימה ב-2020.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Daniel Movilla Vega, Housing and Revolution: From the Dom-Kommuna to the Transitional Type of Experimental House (1926–30), Architectural Histories 8, 2020-02-25, עמ' 2 doi: 10.5334/ah.264
32524972מויסי גינזברג