מודסט פון קורף
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. הברון והרוזן מודסט אנדרייביץ' פון קורף (ברוסית: Модест Андреевич Корф; 11 [23] בספטמבר 1800, פטרבורג, האימפריה הרוסית — 2 [14] בינואר 1876) היה איש ציבור, מנהל הספרייה הציבורית הקיסרית (1849-1861), יו"ר ועדת בוטורלינסקי, האחראית לתחום הצנזורה, מנהל המחלקה השנייה בלשכת הצאר (1861–1864). מזכיר מדינה (1834), יועץ חשאי (1854).
מחבר ספר זיכרונות, שפורסם בכתב העת "סטארינה הרוסית" בשנים 1899–1904, עם הערות בכתב ידו של אלכסנדר השני.
ביוגרפיה
מוצאו של מודסט קורף הגיע מאצילי קורלנד. הוא ראה את עצמו "... קורלנדי מלידה, אך רוסי מחינוך, מאמונה..."[1]. בבית הוריו, הברון היינריך (אנדריי) אולריך קזימיר קורף ואולגה סרגייבנה, לבית סמירנובה, שלטה המסורת שהתבטאה באדיקות, הרמוניה מוחלטת בין בני המשפחה, אירוח, טוב לב וחיבה הדדית.
הוא למד ב"ליצאום של צארסקויה סלו" יחד עם אלכסנדר פושקין. עם כניסתו לליצאום עבר קורף בהצלחה את הבחינות, גילה יכולות מצוינות וכעבור שש שנים סיים המוסד החינוכי עם תעודת הערכה. מוריו בליצאום ציינו את רגישותו וענוותו ובו בזמן את גאוותנות ואופיו החשאי. נודע כסרקסטי ומכור לקריאת ספרי דת.
בשנת 1816, העניק מנהל הליצאום, אנגלהרדט (1775 - 1862), לקורף את התיאור הבא: "יש לו כישרון יוצא מן הכלל ורגישות רבה לצד הפורמלי של המדעים... הוא ממלא את תפקידיו בכיתה בחריצות רבה. המחברות שלו תמיד בסדר הגדול ביותר, הוא כותב יפה ומצייר היטב."[1]
בחיבור הליצאום שלו בנושא "על הסיבות לקידום הפטריוטיות" כתב מודסט בן ה-14: "יש מעט סגולות יפות כל כך, התואמות כל כך את מטרת הטבע האנושי ויחד קשה כל כך להגשים, כמו אהבה לארץ המולדת."[1] חייו הלאומיים של הברון אישרו לחלוטין את נוכחותה של סגולה זו בו. לאחר לימודיו כיהן קורף בתפקידים שונים במשרד המשפטים ועל פי דבריו של אנגלהרדט, הפך לחביבו של השר, הנסיך לובנוב ועבד תחילה במשרד המשפטים ובוועדה לעריכת חוקים ואז עבר למשרד האוצר. במשרד המשפטים עמל על "האוסף השלם של חוקי האימפריה הרוסית" ו"קוד החוקים של האימפריה הרוסית".
במשך כחמש שנים עבד אצל מיכאיל ספרנסקי במחלקה השנייה של לשכת הצאר ומונה לפקיד בכיר במחלקה בשנת 1826. היה אמון על מחלקת מיסים וחובות שונים של משרד האוצר.
בשנת 1831 מונה לראש סגל ועדת השרים ומשנת 1834 היה מזכיר מדינה ולאחר מכן חבר המועצה המדינית משנת 1843.
בשנת 1848 מונה לחבר הוועדה החשאית לפיקוח על ענף הדפוס, ובשנת 1855 הפך ליושב ראש הוועדה. מגמות חדשות בתחומי הממשלה, שנגרמו ממסירת סבסטופול, אילצו אותו להגיש דו"ח לאלכסנדר השני בשנת 1856 עם עצומה לסגירת הוועדה מכיוון ש"לא רק שהפסיקה להיות שימושית, אלא גם הפכה למזיקה."[1]
בשנים 1849—1861 הוא היה מנהל הספרייה הציבורית הקיסרית, שבענייניה לקח גם חלק נלהב. במשך 12 שנות עבודתו כמנהל הספרייה הציבורית הקיסרית, הוא שיפץ אותה, פעל להגדלת כספיה, משך תשומת לב ציבורית ותרומות פרטיות, הקל על הגישה לספרייה, קידם את אוסף הקטלוגים והקים מחלקה מיוחדת של ספרים זרים על רוסיה ("רוסיקה")[2] והפך את הספרייה לאחת הטובות באירופה. מונה לחבר כבוד באקדמיה למדעים מאז 1852. לאחר שעזב את הספרייה הוצב באולם הספרייה דיוקן בגודל מלא של מודסט כהערכה על מעשיו כמנהל הספרייה.
בשנת 1861 הוא מונה למנהל הראשי של המחלקה השנייה בלשכת הקיסר. באותה שנה פורסם חיבורו של קורף "חייו של הרוזן ספרנסקי". הברון כתב בהכרת תודה על ספרנסקי כמורהו וציין כי יש לו "...מתנת דיבור מרתקת, מיומנות ליישב ולנתח את נושאי המדינה הסבוכים והקשים ביותר." קורף חייב חלק גדול מהקריירה שלו לספרנסקי. יאקוב גרוט (1812–1893), שעבד באותה תקופה בהנהלת קורף, כתב: "הוא ידע להקיף את עמדתו באיזה הברקה מיוחדת; באמצעות החסד והאמון של הצאר הוא הצליח להשיג סמכות בעיני חברי המועצה המשפיעים ביותר. ביחס לפקודיו, הוא היה בוס חביב ואוהב; מהגבוה לנמוך, כולם יכלו לצפות לתשומת לב הוגנת לעבודתם ולנכונות לעזור לכל מי שנזקק לעזרה. סדר העבודה במשרד בוצע בשלמות."[1]
בשנת 1864 התמה ליו"ר המחלקה לחוקי מועצת המדינה. בשנת 1872 הוא הועלה לדרגת רוזן. על פועלו הוענק לו פרס דמידוב בשנת 1862.
מודסט היה נשוי לבת דודתו אולגה פיודורובנה, לבית קורף, לה היה נשוי 26 שנים, ממנה נולדו לו שלוש בנות ובן.
קורף היה רחוק מהסביבה הידידותית של אלכסנדר פושקין. לאחר שסיימו את לימודיהם בבית הספר הם התגוררו פעם אחת בבית קלוקצ'ב (כיום גדת נהר פונטאנקה 185), בו שכרו הוריהם דירות. אך השניים שמרו על קשר. לאחר שנודע לו שפושקין עובד על "ההיסטוריה של פיוטר הראשון", שלח לו קורף ביבליוגרפיה של ספרות זרה על רוסיה. עליו הגיב המשורר בהכרת תודה: "החבילה שלך מאתמול שלך יקרה לי מכל הבחינות..."[1]. זמן קצר לפני מותו ביקר פושקין את קורף החולה ו"השאיל לו ספרים ישנים ומעניינים מאוד על רוסיה"[1].
עד ימיו האחרונים, שמר על מרץ ושימש דוגמה נדירה לכל מי שיכול להעריך את רעננות הרוח בגיל מבוגר[1] ומת בינואר 1876. הוא נקבר בסנקט פטרבורג בבית העלמין ניקולסקויה של כנסיית אלכסנדר נבסקי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
29292157מודסט פון קורף