מהומות מילאנו
מהומות מילאנו (באיטלקית: moti di Milano) הידועות גם בכינוי מאורעות מאי (Fatti di Maggio) או טבח באבא בקאריס (massacro di Bava-Beccaris) היו מהומות בקנה מידה גדול שפרצו בעיר מילאנו, ממלכת איטליה, בין 6 ל-10 במאי 1898. המהומות דוכאו ביד קשה בידי כוחות הצבא המלכותי האיטלקי בפיקודו של פיורנצו באבא בקאריס, ובמהלכן נהרגו לפחות 80 מפגינים ו-2 חיילים, ולפחות 450 מפגינים נפצעו.
התגובה המוגזמת של הצבא, הובילה לנפילת ממשלתו של אנטוניו די רודיני ויצרה משבר חוקתי.
רקע
בשנת 1897, היה יבול החיטה בממלכת איטליה קטן בהרבה מבשנים קודמות. הוא נפל מ-3.5 מיליון טון בממוצע של השנים הקודמות, ל-2.4 מיליון טון. יתר על כן, ייבוא החיטה מאמריקה התייקר מאוד בשל מלחמת ארצות הברית–ספרד. בשנת 1898 זינקו מחירי החיטה מ-225 לירטות לטון ל-330 לירטות. במטרה להילחם בעוני הפושה, בינואר של אותה שנה הפחיתה ממשלת איטליה בראשותו של אנטוניו די רודיני את המס על החיטה המיובאת מ-75 לירטות לטון ל-50 לירטות. אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. בדרום איטליה פרצו מהומות, כשהמפגינים דורשים "לחם עבודה". בבארי ונאפולי דוכאו המהומות בידי המשטרה, בעוד פירנצה נשלטה בידי המפגינים יום שלם. המצב החריף כאשר שוטרים עצבניים ירו לעבר המפגינים.
המהומות
ב-5 במאי 1898 התארגנה שביתה כללית בפאביה. בניסיון לשלוט בהמון, הרגה משטרת פאביה בשוגג ילד. למחרת פתחו עובדי חברת פירלי במילאנו בשביתה, וחולקו עלונים שגינו את אירועי היום הקודם. פרצו מהומות, אשר במהלכן נהרגו שני מפגינים. המהומות התפשטו גם אל פירנצה וליבורנו. המצב יצא משליטתה של המשטרה, וממשלת איטליה הכריזה שמילאנו נתונה במצור. בשל כך, נקרא הצבא המלכותי האיטלקי להתערב. כוח שכלל 45,000 חיילים בפיקודו של פיורנצו באבא בקאריס שוגר לעיר. מרבית חייליו של באבא בקאריס היו כפריים מצפון איטליה, אשר נחשבו לאמינים ופטריוטים יותר מהעירוניים של דרום איטליה.
כוחו של באבא בקאריס כלל רגליים, פרשים, ארטילריה ואף רכבות צבאיות כיוון שעובדי הרכבות האזרחיות היו בשביתה. ב-7 במאי התרחבה השביתה במילאנו, והצטרפו אליה 60,000 איש. המונים משכונות מעמד הפועלים בפאתי העיר החלו בצעדה אל מרכז העיר. באבא בקאריס הכניס את כוחותיו אל העיר, ופרש אותם בפיאצה דל דומו. הוא היה נחוש לאלץ את הצועדים לחזור אל בתיהם בפאתי העיר ולהחזיר לתפקודה התקין את תחנת הרכבת המרכזית בעיר. חייליו החלו לפרק את המתרסים המאולתרים שהקימו המפגינים ברחובות, ונתקלו בהתנגדות עזה. הם הופצצו באבנים ואריחים ממפגינים שהתפרשו על הגגות, וחלק מהמפגינים אף השיגו רובים.
באבא בקאריס הורה לאנשיו לפתוח באש על המפגינים, ואף השתמש בארטילריה. עד מהרה פונו הרחובות ופורקו המתרסים. ב-9 במאי הפציצו החיילים את חומות המנזר פורטה מונפורטה מתוך מחשבה שהתבצרו שם מפגינים, אך הם מצאו רק קבוצה של קבצנים שהיו שם כדי לקבל סיוע מן הנזירים. על פי ההודעה הרשמית של ממשלת איטליה, במהלך דיכוי המהומות נהרגו כ-80 מפגינים ואזרחים אחרים וכן שני חיילים. בסה"כ נפצעו 450. לעומת זאת האופוזיציה טענה שהיו 400 הרוגים ולמעלה מ-2,000 פצועים. לפי הניו יורק טיימס נהרגו 300 איש ונפצעו 1,000.
גם לאחר דיכוי המהומות, לבאבא בקאריס ניתנה יד חופשית בטיפול במפגינים. הוא הקים בתי דין צבאיים, ודן 1,500 איש למאסר. התנהלות השלטונות נחשבה בעיני האופוזיציה כ"עיוות של צדק ולעג של הליך משפטי". עיתונים במילאנו שנחשבו כמתנגדים לממשלה נסגרו, וכמה ארגונים קתוליים וסוציאליסטיים פורקו. פיליפו טוראטי, ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית באיטליה נאשם בעידוד המפגינים וקיבל עונש מאסר של 12 שנים. למעשה, הוא ניסה להרגיע את המצב בחוברת הקוראת למפגינים להיות "שלווים וסבלניים" וטוענת כי "ימי קרבות הרחוב עברו". הוא שוחרר כעבור שנה ב-1899, לאחר גל של אי שביעות רצון במדינה.
הממשלה טענה שהמהומות לא היו רק דרישה של רעבים ללחם אלא היו מאורגנות בכוונה למרוד במלך. לטענתם, הקריאות "תחי המרידה הסוציאלית" היו רבות מהקריאות "הבו לחם". ההתמרמרות של אזרחי איטליה שהביאו אותם למרוד במלך משלהם, כמו שמרדו חמישים שנה קודם לכן באימפריה האוסטרית, הוסברה בגיוס החובה ובנטל המיסים הכבד שנבע מהבירוקרטיה הגדולה והכפולה באיטליה ומהוצאות הצבא הכבדות שנבעו מרצון לרכוש מושבות מעבר לים[1].
אחרית דבר
אומברטו הראשון, מלך איטליה החמיא לבאבא בקאריס על "ההגנה האמיצה של בית המלוכה", והעניק לו את הצלב הגדול של מסדר סבויה כאות תודה. ב-29 ביולי 1900 נרצח המלך בידי האנרכיסט האיטלקי-אמריקאי גאטנו ברשי אשר הזדעזע מהענקת העיטור לבאבא בקאריס. ממשלתו של די רודיני קרסה, ובמקומו הוקמה ממשלה חדשה בראשותו של לואיג'י פלו. כדי למנוע הישנות של הפרשה, כמו גם כדי להתמודד עם השביתות שעדיין התקיימו בערים כמו בארי, הציע פלו שינויים בחוקה. השינויים הפכו שביתות של עובדי המדינה לחוקיות, והעניקו למנהלי מפעלים סמכויות רחבות יותר לאסור מפגשים ציבוריים ולפזר ארגונים חתרניים; הוא חידש את עונש הגירוש והגביל את המעצרים הפוליטיים, והידק השליטה בעיתונות על ידי הפיכת המחברים לאחראים למאמריהם והכרזה על הסתה לאלימות כפשע. שינויים אלו עברו בעקבות צו מלכותי, אולם בעקבותיהם ספג פלו ביקורת עזה מימין ומשמאל, ונאלץ להתפטר עד לבחירות הכלליות ביוני 1900, אשר בהם נבחר ג'וזפה סאראקו ממפלגת "השמאל ההיסטורי".
לקריאה נוספת
- Clark, Martin (1984/2014). Modern Italy, 1871 to the Present, New York: Routledge, מסת"ב 978-1-4058-2352-4
- Sarti, Roland (2004). Italy: A reference Guide from the Renaissance to the Present, New York: Facts on File Inc., מסת"ב 0-81607-474-7
- Seton-Watson, Christopher (1967). Italy from Liberalism to Fascism, 1870–1925, New York: Taylor & Francis, מסת"ב 0-416-18940-7
- Stephenson, Charles (2014). A Box of Sand: The Italo-Ottoman War 1911–1912, Tycehurst: Tattered Flag, מסת"ב 978-0-9576892-2-0
קישורים חיצוניים
- שיר מחאה אנונימי על הטבח במילאנו (באיטלקית)
- טלגרמות - מילאן, המליץ, 10 במאי 1898
הערות שוליים
- ^ דברי הימים, הצפירה, 18 במאי 1898
28736822מהומות מילאנו