מדריך לתלמוד
 | |
| שער מדריך לתלמוד | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | עדין שטיינזלץ |
| שפת המקור | עברית |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת כתר |
מדריך לתלמוד, מושגי יסוד והגדרות הוא לקסיקון של התלמוד מאת הרב עדין שטיינזלץ. ראה אור לראשונה בשנת 1984 בהוצאת כתר בירושלים. לספר קדם הספר "תלמוד לכל" העוסק באותם נושאים.
פרקים
- חלק ראשון - היסטוריה
כולל פרק היסטורי כללי של תולדות עם ישראל בעת העתיקה ובמיוחד תקופת התלמוד, מתאר את חיי היומיום, את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ובבבל במשך התקופה, ואת דורות התנאים והאמוראים. שטיינזלץ מסביר כי הבנת הרקע ההיסטורי של התקופה מעמיק את ההבנה של סוגיות התלמוד, ובחלק מהן הוא אף חיוני להבנתן.
- חלק שני - פרקי התלמוד
מסביר בפרוטרוט מהן המסכתות במשנה ובתלמוד ואת מבנהו של דף הגמרא. מבנה הדף בימינו, אשר רובו כולל את המקור התלמודי ואת פירושיהם של רש"י, התוספות ופרשנים נוספים. נקבע על פי טעמם של הדפסים שהכינו את בדפוס שונצינו בוונציה בשנת 1520, ומאז נעשה בו שימוש ברוב דפוסי התלמוד, עם שינויים קלים מהוצאה להוצאה; האהודה ביניהן היא הוצאת האלמנה והאחים ראם.
- חלק שלישי - לשון
דן בלשון התלמוד, שנלמד ונכתב "בשפה בלולה ארמית-עברית".[1] שטיינזלץ מסביר את אוצר המילים הבסיסי של התלמוד, ואת שורשי הפועל ושם העצם הנפוצים. אל פרק זה נספח מילון מקוצר למילות יסוד של מילים עיקריות בארמית המובאות בתלמוד.
- חלק רביעי - הדיון
עוסק בדיון התלמודי, ומציע "הדרכות ללימוד התלמוד", ו"הנחות ובעיות יסוד". שטיינזלץ סוקר את מונחי הדיון ואת המידות שהתורה נדרשת בהן. שטיינזלץ מסביר כי "התלמוד מושתת על מכלול של הנחות-יסוד ועל-פיהן אפשר להבין את משמעותם ועניינם של רוב הדיונים שבו".[2] עקרונות היסוד של לימוד התלמוד על פי שטיינזלץ הם: האחד, היחס של הלומדים אל חכמי התלמוד וההנחה שהוא עוסק בעקרונות היסוד החשובים והמקודשים של אורח החיים היהודי; השני, הניסוח הבהיר והשלם של כל סוגיה ובעיה, ודיוק ההוכחה; והשלישי, הניסיון המפרך לקרב בין דעות שמלכתחילה הן רחוקות או חלוקות. המאפיינים של דברי האמוראים, לדעת שטיינזלץ, הם: מחויבות למקורות המידע שמהווים בדרך כלל גם אסמכתות, מקוריות של האמירה מבלי חזרה על דברי אמורא אחר, ועקביות "שלא תהא סתירה בשיטתו-שלו מעניין לעניין",[3] וכמו כן, תשומת לב והתאמה לכלל השיטות האחרות, המכונות "לכל הדעות".
- חלק חמישי - הלכה
כולל מונחים ומושגים בהלכה, שראשיתם רובם ככולם מתוך הדיון התלמודי.
נספחים
- מידות ושיעורים בהלכה.
- לוח אותיות של כתב רש"י.
- לקט ראשי תיבות נפוצים בדף התלמודי, ובכלל זה אצל פרשני התלמוד, המובאים בדף.
כמו כן, נספחה אל הספר רשימה ביבליוגרפית של מקורות ומחקרים על לימוד התלמוד.
ביקורת
בשנת 1989 יצאו רבנים חרדים בולטים, בעיקר מהזרם הליטאי, בקול קורא האוסר על עיון בספריו של הרב אבן ישראל.[4] הרב אלעזר מנחם מן שך כתב כי על ידי הלימוד של התלמוד המבואר של הרב אבן ישראל-שטיינזלץ "סר כל זיק של קדושה ואמונה" והדבר יביא לשכחת התלמוד. עוד תקף את חיבוריו האחרים וטען "שיש בהם דברי מינות ואפיקורסות וחילול כבוד התורה" וכי הרב אבן ישראל-שטיינזלץ "מעז לדבר בזלזול נורא על האבות הקדושים, התנאים והאמוראים, אשר אין לנו כלל תפיסה בגודל מדרגתם והשגתם" ו"ספריו צריכים גניזה, ואסור ללמוד ולעיין בהם ולהכניסם לבית המדרש, והירא דבר ה' ישמור נפשו מלהחזיקם בביתו". אל קריאתו של הרב שך הצטרפו רבנים בולטים ובהם הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרן לייב שטיינמן.[5] הרב שמואל הלוי וואזנר פרסם עם בית דינו פסק הלכה לפיו חל איסור גמור לעיין ולהפיץ את ספריו, בנימוק כי בספרו "תלמוד לכל" ובפירושיו לתלמוד יש "לשונות של זלזול" בחכמי הגמרא. גם הרב ניסים קרליץ פרסם עם בית דינו פסק הלכה האוסר את ספרי הרב אבן ישראל. כתוצאה מכך הוחרם התלמוד המבואר אצל רבים בציבור החרדי, בעיקר בזרם הליטאי. עוד פורסם פשקוויל[6] המכנה את הספרים ספרי מינות ואפיקורסות שדינם שריפה.
מנגד, זכה התלמוד להסכמות מכמה מנהיגים חרדיים בולטים - בראשם הרב משה פיינשטיין,[7] הרבי מליובאויטש,[8] והרב עובדיה יוסף, וכן לתמיכת רבנים נוספים.[9]
בתגובה לפסיקת בד"ץ העדה החרדית, שגינה את הספר (ועוד חיבורים מהרב עדין), פרסם המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, המוציא לאור את ספריו, מודעת שבה נאמר כי בשלושת הספרים: ”שלטו בהם ידי סופרים זרים ונשתרבבו בהם דברים שאין רוח חכמים נוחה מהם ואסור לפרסמם, וכל הדברים הם רחוקים ממהלך מחשבות מרן שליט"א (=הרב שטיינזלץ)”. כעבור זמן פרסם הרב אבן ישראל-שטיינזלץ עצמו מודעת הבהרה ובה כתב: ”בעקבות תוכחת הגאונים הבד"ץ של העדה החרדית שליט"א תודתי נתונה להם על שהעמידוני על האמת שרבים מהדברים בספרים אחדים שפורסמו על שמי נכתבו שלא כדת. והנני מפרסם בזה שאתקן כל הראוי תיקון בס"ד בהתאם להוראות גדולי הדור שליט"א. ואני חוזר ומבקש מכל אשר הספרים הללו נמצאים ברשותם להחזירם אלי ואחזיר לתמורתם, ובינתיים שלא ישתמשו בהם כלל”.[10][11][דרושה הבהרה]
בשנת 2011 התבטא בעניין הביקורת על ספריו:
חלק מזה נבע ממקורות לא טהורים. היו לכך כל מיני סיבות ששייכות אל 'מתחת לחגורה', ואינן שייכות לעניינים שבקדושה. היו גם סיבות שאני יכול להבין. תראה, כאשר מישהו גדל והתחנך בתוך העולם החרדי אז מכירים אותו ומתייחסים אליו אחרת. אבל כשבא מישהו, שהוא, לגבי רבים, זר, חושדים בו. זה היה גם חלק מסוים מהמערכה נגד חב"ד.[12]
הערות שוליים
- ^ עמ' 61.
- ^ עמ' 82.
- ^ עמ' 84.
- ^ גונן גינת, על מה שורפים את שטיינזלץ?, מעריב, 21 באוגוסט 1989
- ^ שאל את הרב, באתר כיפה, כ"ב ניסן ה´תשס"ז
- ^ בחתימת "בני הישיבות" שאני מינות דמשכא, בני הישיבות, תשמ"ט. אוסף הפשקווילים, הספרייה הלאומית
- ^ הרב משה פיינשטיין, הסכמה לביאור שטיינזלץ, ז' אייר ה'תשמ"ג
- ^ שני ראיונות עם הרב אבן ישראל לפרויקט "הסיפור שלי" של חברת JEM. בשנים 1993, 2010 וב-2014 (התפרסם לאחר פטירתו) (בעברית), ((באנגלית)).
- ^ הסכמות לעבודות הרב אבן ישראל שטיינזלץ, באתר מרכז שטיינזלץ
- ^ איתן לוין, הרב שטיינזלץ: "בספרי שלטו ידי זרים", מעריב, 2 באוגוסט 1989
- ^ לצילום המודעות: שמואל חיים פפנהיים, מדוע סירבו העדה לחתום נגד הרב שטיינזלץ?, באתר כיכר השבת, כ' באב ה'תש"פ (10.08.20)
- ^ מוטי לוי, הרב שטיינזלץ: הרבנים החרדיים אינם מושלמים, באתר וואלה!, 30 במאי 2011