מדד מונסל
מדד מונסל (במקור, Munsell color system) הוא דרך ייצוג (Notation) של צבע במרחב צבע תלת-ממדי בדיד, על פי שלוש תכונות: רוויה (Chroma), בהירות (Value) וגוון (Hue). מרחב צבע זה נוצר על ידי אלברט הנרי מונסל בתחילת המאה ה-20.
אף על פי שמדדי צבע מוקדמים יותר ייצגו גוונים וצבעים על פי תכונות שונות, מונסל היה הראשון שיצר מערכת של שלוש תכונות ניצבות, שאינן משפיעות זו על זו. מדד זה התבסס על תגובות אמפיריות ומדידות של נבחנים, ותגובותיהם לגוונים שונים. ביסוס זה סייע לשמור על מעמדו של המדד כפופולרי וידוע גם לאחר שמדדי גוון מדויקים יותר פותחו.
מהמדדים השונים שהיו קיימים בתקופת פיתוחו של מדד מונסל, רק הוא שרד בשימוש נפוץ במאה ה-21.
פירוט
ניתן להציג את מדד מונסל כשלוש קואורדינטות במרחב גלילי. שלוש הקואורדינטות מציינות נקודה על חתך הגליל: גוון, שניתן למדוד במעלות על חתך הגליל; רוויה, שהיא רדיוס הנקודה מהמרכז; ובהירות, שהיא נקודת גובה החתך. המרחב הוא בדיד, ומורכב מ"קוביות" בעלות צבע שונה. בגליל תאורטי שלם, יהיו מעל 10,000 גוונים שונים. בפועל, צורת הגליל אינה מושלמת, היות שכל גוון משיג רוויה (רדיוס) מקסימלי שונה בבהירות (גובה) שונה.
גוון
הגליל מחולק לעשרה פלחים, כל אחד מייצג משפחת גוונים מסוימת. חמישה הם "גוונים ראשיים": אדום, צהוב, ירוק, כחול וסגול; חמישה נוספים מהווים "גוני ביניים": כחול-סגול, סגול-אדום, אדום-צהוב (כתום), צהוב-ירוק וירוק-כחול. עשרת הפלחים מיוצגים באותיות, בהתאם לאות הראשונה של הגוון באנגלית: R,Y,G,B,P לגוונים הראשיים, ו-YR, GY, BG, PB ו-RP לגוני הביניים. כך ניתן לחלק את מימד הגוונים לערכים במספרים טבעיים שבין 1 ל-10.
חלוקה קטנה יותר, בה כל גוון מקבל 10 תתי-גוונים, תחלק את המימד ל-100 חלקים שווים, הממוספרים במספרים טבעיים בין 1 ל-100. בערבוב כל שני גוונים, המצויים על אותו קוטר בחתך הגליל, יתקבל גוון אפור (ללא רוויה וגוון) בבהירות החתך.
| 5R | |
5YR | |
5Y | |
5GY | |
5G | |
5BG | |
||||||||||||||||||
201 130 134
|
201 130 127
|
201 131 118
|
200 133 109
|
197 135 100
|
193 137 94
|
187 140 86
|
181 143 79
|
173 146 75
|
167 149 72
|
160 151 73
|
151 154 78
|
141 156 85
|
127 159 98
|
115 160 110
|
101 162 124
|
92 163 134
|
87 163 141
|
82 163 148
|
78 163 154
|
73 163 162
|
|||
| 5BG | |
5B | |
5PB | |
5P | |
5RP | |
5R | |
||||||||||||||||||
73 163 162
|
70 162 170
|
70 161 177
|
73 160 184
|
82 158 189
|
93 156 193
|
104 154 195
|
117 151 197
|
128 149 198
|
141 145 198
|
152 142 196
|
160 140 193
|
168 138 189
|
177 135 182
|
183 134 176
|
188 132 169
|
193 131 160
|
196 130 153
|
198 130 146
|
200 130 140
|
201 130 134
|
|||
בהירות
מדד מונסל מציין את הבהירות על ידי חלוקת המימד שבין שחור מוחלט ללבן מוחלט לאחד עשר חלקים, הממוספרים בין 0 (שחור) ל-10 (לבן). ביניהם תשעה גוני אפור, המסודרים באופן הדרגתי ובדיד משחור ללבן. כך גוון המצוין כ"בהירות 2" יהיה כהה מאוד, וגוון ב"בהירות 9" יהיה כמעט לבן.
רוויה
רוויה נמדדת על רדיוס הגליל, כאשר גוון המצוי קרוב יותר למרכז הגליל דומה לאפור (שהוא נטול רוויה) וגוון שקרוב יותר לדופן הגליל בוהק יותר, וקל יותר להבחין בגוונו הייחודי. אף על פי שמתארים את מרחב הצבע של מונסל כגליל, בו לכל גוון בכל בהירות רמת רוויה מקסימלית זהה, בפועל אין הדבר כך. הגוונים סגול סיגלית (Violet) ואדום חסומים ברוויה בבהירות גבוהה, היות שהעין האנושית מתקשה להבחין בגוונים בקצה הסקאלה של האור הנראה; בדומה, צהוב וירוק בבהירות גבוהה מגיעים לרמות רוויה גבוהות במיוחד. לכל גוון מידת רוויה מקסימלית שונה בבהירות שונה, כך שצהוב מגיע לרוויה מקסימלית בבהירות גבוהה בלבד, וסגול בבהירות בינונית-נמוכה בלבד.
מידת הרוויה נמדדת במספרים מ-0 ומעלה, לרוב עד 12; המספרים הגבוהים יותר (ונדירים יחסית, תלויי גוון ובהירות) מגיעים ל-30. ככלל, גוונים ברוויה של מעל 20 קשים מאד לשחזור באמצעות צבע הנמשח על עצם אמיתי, וגוונים הקרובים ל-30 לא ניתנים לתצוגה על צג LCD כלל.
הדוגמה מטה מתארת את ההבדל בין הגוונים Y צהוב ו-PB כחול-סגול. החצי הימני של התרשים הוא משטח דו-ממדי (רוויה X בהירות) של הגוון PB בדרגה 5 (באמצע הפלח), ומראה כיצד הרוויה המקסימלית של הגוון מושגת רק בבהירות בינונית (5-6). הצד השמאלי של התרשים מציג את הגוון צהוב 5, וממחיש כיצד הרוויה המקסימלית מושגת רק בבהירות גבוהה (7-8).
| 12 | 10 | 8 | 6 | 4 | 2 | 0 | 2 | 4 | 6 | 8 | 10 | 12 | |
| 10 | 255 255 255
|
||||||||||||
| 9 | 228 228 250
|
232 232 232
|
243 227 207
|
250 227 178
|
|||||||||
| 8 | 190 201 239
|
200 200 222
|
203 203 203
|
215 200 181
|
221 200 154
|
227 200 126
|
233 199 97
|
237 199 63
|
|||||
| 7 | 142 176 241
|
154 175 225
|
164 175 210
|
173 174 195
|
179 179 179
|
188 173 155
|
194 173 128
|
200 173 101
|
205 172 72
|
210 172 29
|
|||
| 6 | 79 150 244
|
101 150 227
|
116 149 213
|
128 149 198
|
138 148 182
|
146 148 168
|
150 150 150
|
161 147 129
|
167 147 103
|
173 146 75
|
178 146 42
|
||
| 5 | 46 124 214
|
72 123 199
|
89 123 185
|
101 123 171
|
111 122 156
|
120 122 142
|
124 124 124
|
134 121 103
|
141 121 77
|
146 120 48
|
150 119 9
|
||
| 4 | 38 97 172
|
59 97 158
|
74 97 144
|
85 96 130
|
93 96 116
|
97 97 97
|
108 96 77
|
114 95 52
|
119 94 25
|
||||
| 3 | 26 72 133
|
45 72 120
|
58 72 106
|
67 72 92
|
70 70 70
|
81 71 55
|
87 70 33
|
||||||
| 2 | 20 49 93
|
35 49 79
|
44 49 66
|
48 48 48
|
57 48 34
|
63 47 6
|
|||||||
| 1 | 5PB | 13 28 56
|
23 28 45
|
28 28 28
|
37 27 9
|
5Y | |||||||
| 0 | 0 0 0
|
||||||||||||
פיתוח היסטורי
במהלך המאות ה-18 וה-19 בוצעו מספר ניסיונות לייצור מרחב צבע בדיד בשלושה ממדים, בצורות שונות. טוביאס מאייר יצר מרחב בצורה פירמידה משולשת כפולה ב-1758, יוהאן היינריך למברט עם פירמידה בודדת ב-1772, פיליפ אוטו רונג יצר מרחב כדורי ב-1810, ואחריו נוצרו מרחבים חרוטיים, בצורת חצי-כדור ואף קובייה זקורה על פינתה. ככל שהמודלים התאורטיים לתיאור מרחב הצבע הפכו יותר מדויקים, ניתן היה להבחין כי אף מודל לא מייצג את כלל הצבעים הניתנים לראייה - ובנוסף, המודלים התאורטיים לא כללו מדידות אמפיריות של יכולת ההבחנה האנושית בין גוון לגוון.
מונסל יצר את מרחב הצבע במטרה להדריך אמנים צעירים באופן מדויק. הרעיונות לגבי המדד התבססו על חלוקה לשלושה ממדים ניצבים, על מנת שגוונים לא יידרשו בשמות (כגון "אפרסק", "לילך" וכדומה, עיקרון שמונסל רשם בכתביו כ"מטופש ומטעה") אלא בנקודות ציון עשרוניות. העבודה על מדד מונסל החלה ב-1898 והסתיימה עם פרסום "A Color Notation" ב-1905. היו מספר רב של אי-דיוקים לגבי המודל התאורטי שהוצע באטלס זה, וגרסה מתוקנת ומלאה יותר יצאה לאור ב-1929 בשם Munsell Book of Color. לאחר סדרות של מדידות אופטיות יצאה מהדורה מחודשת בשנות הארבעים, שעיצבה את מדד מונסל כמבוסס אמפירי.