מאדאם דה סבינייה

מרי דה רבוטין-שנטל, המרקיזה מסבינייה (בצרפתית: Marie de Rabutin-Chantal, marquise de Sévigné;‏ 5 בפברואר 1626 – 18 באפריל 1696) הייתה אשת אצולה בצרפת של המאה ה-17 ונודעה, כבר בזמנה, במכתבים שכתבה בכישרון רב וששיקפו את נקודת מבטה על מאורעות ואישים מרכזיים בחייה של האומה הצרפתית.

מאדאם דה סבינייה נולדה בפריז למשפחת אצולה בשנת 1626. היא התייתמה מהוריה כשהייתה בת שבע שנים, אך ירשה את עושרם הרב וקיבלה את חינוכה מטובי המחנכים בפריז, תחת השגחתו של דודה, שהיה האפוטרופוס שלה. בגיל 18 היא נישאה לאנרי, המרקיז של סבינייה מברטאן, ובגיל 25 התאלמנה כשבעלה נהרג בדו-קרב, בשנת 1651. היא ירשה את התואר "מרקיזה" ואת בית הכפר של בעלה בחבל ברטאן שבצפון מערב צרפת.

על אף שהיו לה מחזרים רבים, מאדאם דה סבינייה לא נישאה שנית, ודאגה לחינוכם של בנה ושל בתה. בנה קרא לה את הסיפורים של רבלה כדי לשעשע אותה. היא קראה את פסקל, אך לא הושפעה מחווייתו הדתית. היא קראה את ורגיליוס ואת סלוסטיוס בלטינית, את מונטיין בצרפתית, והכירה היטב גם את מחזותיהם של קורניי ושל רסין. מאדאם דה סבינייה השתתפה בחיי החברה הגבוהה ובחוגים הספרותיים של פריז. בין ידידיה היו הדוכסית מאדם דה לה פייט, פרנסואה דה לה רושפוקו וניקולה פוקה, שהיה שר הכספים של המלך לואי ה-14.

עד שנת 1661 היא נהגה לנסוע לביתה הכפרי בברטאן, והייתה מאושרת בחיק הטבע ובחברתם של האיכרים.

בשנת 1669 נישאה פרנסואז, בתה האהובה, לדוכס של גריניאן, שציפה להתמנות לתפקיד בחצרו של לואי ה-14. אך המלך מינה אותו למושל חבל פרובאנס שבדרום מזרח צרפת. בשנת 1671 עזבה פרנסואז את פריז כדי להצטרף לבעלה בשאטו גריניאן שבפרובנס. מאורע זה גרם צער עמוק למאדאם דה סבינייה, שאהבה את בתה יותר מכל, כפי שכתבה באחד ממכתביה אליה: "התכתבותי אתך מהווה את האושר היחיד של חיי.".

בשנת 1673, מכתביה לבן דודה, הסופר רוז'ה דה ביסי-ראביטן, ומכתבים אחרים שלה, כולל קטעים ממכתביה לבתה, הועתקו ונקראו על ידי רבים מאנשי החוגים הספרותיים של פריז, אך היא סירבה להוציא לאור את מכתביה. בשנותיה האחרונות, חלתה מאדאם דה סבינייה בדלקת מפרקים. בשנת 1694 נסעה מאדאם דה סבינייה לביקורה האחרון אצל בתה, שממנו לא חזרה. היא נפטרה בשאטו גריניאן בשנת 1696.

מכתביה

למעלה מ-15,000 ממכתביה שרדו עד ימינו אלה ומהווים עדות חיה למה שהתרחש בפריז של תקופתה. רובם של המכתבים, כחלק מהתכתבות שנפרשה על-פני 25 שנה, נכתבו לבתה, מאחר שהמרקיזה נהגה לכתוב לה פעם ביום ואפילו פעמיים. בנוסף להצצה ההיסטורית שמספקים המכתבים הרי שבכתיבתה של המרקיזה משתקפות גם אישיותה, מגרעותיה ומידותיה הטובות. בין היתר הביעה רגישות לסבלם של העניים וגינתה את מה שראתה כחוסר מוסריות של החברה שבה חייה. היא כתבה על חיי הכפר כפי שכתבה על החברה הפריזאית של זמנה. היא תיארה בפרטי פרטים את משפטו של שר הכספים ניקולה פוקה שהואשם במעשי שחיתות ובהתעשרות על חשבון הציבור. היא ניסתה לעזור לו כידידה, אך הוא נידון למאסר עולם.

לאחר שחלתה, איבדה את חדוות החיים וכתבה:

"באתי לעולם שלא מרצוני ועלי לעוזבו. דבר זה מדהים אותי. כיצד ומתי יבוא עלי מותי? מחשבות אלה מעסיקות אותי מאוד, ואני חושבת שהמוות הוא דבר איום, וכי אני שונאת את החיים מפני שהם מובילים אותי אל מותי, יותר מאשר מפני שהם מלאי ייסורים. תוכלו לומר כי אני רוצה בחיי נצח. לא ולא! אך אם תשאלו לדעתי, הייתי מעדיפה למות בזרועותיה של המינקת שלי. דבר זה היה מונע ממני חרדה, ומעניק לי את השמים כולם בביטחון ובקלות."

מאחר שכישרון כתיבתה ויכולת הביטוי שלה היו שם-דבר בצרפת של המאה ה-17 עוד בימי חייה, כאשר הגיעו מכתביה ליעדם הם נקראו על ידי אנשים רבים, או בנוכחותם של אנשים רבים, מעבר לנמענים המקוריים של המכתבים.

בשנת 1726, שלושים שנה אחרי מותה, פורסמו מכתביה של המרקיזה דה סבינייה וכיום הם מהווים אוצר של הספרות הקלאסית של צרפת.