לי סה
| קובץ:Li Si.jpg | |
| עיסוק | קליגרף, פילוסוף, פוליטיקאי וסופר |
|---|---|
.svg) כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה. |
לִי סְה (בסינית: 李斯; בפין יין: Lǐ Sī; 280 לפנה"ס - ספטמבר או אוקטובר 208 לפנה"ס) היה קליגרף, פילוסוף, פוליטיקאי וסופר סיני מתקופת שושלת צ'ין. הוא שרת את קיסרות סין בין 246 ל-208 לפנה"ס תחת שני שליטים: צ'ין שה-חואנג, הקיסר הראשון של שושלת צ'ין, ובנו צִ'ין אָר שְׁה, הקיסר השני.[1] לי סה היה לגאליסט מושבע ושאף לשים קץ לארגון המסורתי והפיאודלי בסין. הוא העריץ ואימץ את רעיונותיו של שֶׁן בּוּהָאי, ויישם טכניקות שהגו שן בוהאי והָאן פֵיי, אולם בכל מה שנוגע לחקיקת חוקים, הלך בדרכיו של שָׁאנְג יָאנְג.[2] עם מותו בא הקץ לימי הזוהר של האסכולה הלגאליסטית.
שנותיו הראשונות
לי סה הגיע במקור משָׁאנְג צָאי (上蔡) במדינת צ'ו. בצעירותו הוא היה פקיד זוטר בממשל המקומי במדינת צ'ו. על פי רשומות ההיסטוריון, יום אחד ראה לי סה חולדה בשירותים באזור משרדו, והבחין כי היא ניזונה מצואה ובורחת מכל אדם או כלב שעובר במקום. לאחר מכן ראה חולדה במחסנים והבחין כי היא ניזונה מהתירס המאוחסן וחיה בשלווה מתחת למבנה. לפתע הכתה בו ההבנה שמידת ההצלחה של האדם בחיים, כמו החולדות, נובעת אך רק מהמקום בו החליט להתמקם, ללא קשר למעלותיו הוא. לפיכך החליט לעסוק בפוליטיקה (בחירה נפוצה בקרב מלומדים שלא הגיעו מן האצולה בתקופת המדינות הלוחמות) ופנה ללמוד לימודי ממשל עם ההוגה הקונפוציאני שו'ן דזה.
עם סיום לימודיו, בהם למד לצד ההוגה האן פיי, עבר למדינת צ'ין, החזקה במדינות הסיניות באותה תקופה, במטרה לפתח את הקריירה שלו שם. זאת מתוך תפיסה שהמלך קָאולְיֵה מצ'ו אינו ראוי, וששש המדינות הלוחמות האחרות נחלשו מכדי שתהיה עוד תקווה להגשים את שאיפותיהן. בדברי הפרידה שלו משו'ן דזה ציין כי עליית כוחה של צ'ין היא הזדמנות שאסור להוגים ולאנשי מעשה פוליטיים לפספס, וכי הישארות במשרתו העלובה הנוכחית היא בזבוז זמן. הוא אף טרח לפרט את משנתו, באמרו כי עולב ועוני גורמים בושה וצער, ושהיה ממושכת בסביבה עלובה ועניה מפתחת נרגנות כלפי החברה, תיעוב לעושר ולתהילה והערצה להתבודדות, והרי כל אלו אינם עולים בקנה אחד עם שאיפת המלומד הקונפוציאני לעשיית שם ולהשתלבות בממשל.
עליה לגדולה במדינת צ'ין
עם הגעתו לצ'ין התארח לי סה בביתו של ראש הממשלה לוּ' בּוּוֵיי (呂不韋), שחצרו הייתה מוקד משיכה למלומדים בתקופת כתיבת אוסף ההגות האביבים והסתוים של מר לו'. הוא הצליח לזכות בהערכה מצד לו' ומונה לעוזר אצלו, ובכך עלה עלה מסלול המאפשר התקדמות במסגרת הפקידותית. במסגרת זו זכה להזדמנות לדבר עם יִינְג גֶ'נְג, שלימים יהפוך לקיסר הראשון של סין המאוחדת, צ'ין שה-חואנג. לי סה טען שההבדל בין הצלחה לבינוניות היא ביכולת לזהות ולנצל הזדמנויות, וכי המצב הנוכחי בו שושלת צ'ין חזקה אל מול יריביה היא הזדמנות חד פעמית לקבע את המצב ולאחד בקלות את סין כולה. אי-ניצול ההזדמנות, לדבריו, תוביל לכך ששש המדינות האחרות יוכלו לצבור כוח, להתאחד נגד צ'ין ולמנוע כל אפשרות לאיחוד הממלכה. יינג ג'נג התרשם עמוקות מהדברים, ולי סה מונה להיסטוריון ראשי, תפקיד שכלל אדמיניסטרציה בכירה וייעוץ. ייתכן שבמסגרת התפקיד אף מונה למורה ומחנך לקיסר העתידי יינג ג'נג על ידי מי שהחזיק בתפקיד העוצר במדינת צ'ין בשנים 245-238 לפנה"ס: לו' בוויי. השלטון בצ'ין אף אימץ הצעות של לי סה והשקיע מאמצים רבים בהבאת אינטלקטואלים למדינת צ'ין ובשליחת מתנקשים להרוג מלומדים חשובים שייעצו במדינות אחרות.
מעלותיו וכישרונו של לי סה אף קידמו אותו בהמשך לתפקיד שר המשפטים.
בשנת 238 לפנה"ס דיכא יינג ג'נג את המרד של לָאו אָי (嫪毐) ושל המלכה האם גָ'או, תהליך בו גורש גם לו' בוויי שהיה אחראי לשידוך בין השניים. המאורעות יצרו מהומות בממלכה, עד שבשנת 237 לפנה"ס, בעקבות מקרה ריגול בחצר צ'ין, הפצירה סיעה מחצר המלוכה במלך ג'נג לגרש את כל הזרים מהמדינה על מנת למנוע ריגול נוסף וניצול לרעה של המצב. בתור יליד צ'ו, מדיניות זו סיכנה גם את לי סה, והוא בתגובה הגיש לקיסר בשנת 234 לפנה"ס את "התזכיר נגד גירוש הפקידים האורחים" על יתרונותיהם של הזרים לצ'ין.[3] המלך התרצה, ולאור היכולת הרטורית המרשימה שהפגין אף קידם את לי סה לתפקיד ראש הממשלה.
מעורבותו במותו של האן פיי
המלומד האן פיי (האן פיי דזה), בן לאצולת מדינת האן השכנה, היה מוכר היטב בצ'ין: הוא היה כותב בחסד (אם כי בדיבור התקשה יותר וגימגם), ומשנתו הלגאליסטית הגיעה לידיעתו של המלך ולמעשה שימשה השראה לשלטון הריכוזי במדינה.
מסופר כי בשנת 237 לפנה"ס דרבן לי סה את מלך צ'ין לספח את מדינת האן על מנת להרתיע את חמש המדינות האחרות. למלך האן, שנהג להתעלם מהצעותיו של האן פיי ונמנע מלתת לו תפקיד משמעותי, נודע על השפעתו הרבה של האן פיי על צ'ין, ולפיכך כשהמצב הידרדר ולא נותרה ברירה שלח אותו לשם כדי לפתור את העניין באמצעים דיפלומטיים. יוקרתו של האן פיי במדינת צ'ין הוכיחה את עצמה, וגם אם לא בטחו בו לחלוטין, הוא התקבל שם בכבוד רב. אולם לי סה ועמיתו יָאו גְ'יָה (姚賈) קינאו בחוכמתו של האן פיי, ושיכנעו את מלך צ'ין לעצור אותו על בסיס טיעון כפול: מצד אחד לא כדאי לתת להאן פיי לשוב לארצו, כי חוכמתו מהווה איום לצ'ין, ומצד שני לא ניתן להעסיק אותו מאחר שנאמנותו נתונה למדינה אחרת. לפיכך, לפי עצתם, הואשם האן פיי בעבירה פלילית ועל פי חוק נכלא במטרה להוציאו להורג בהמשך. בשנת 233 לפנה"ס שלחו אליו אנשיו של לי סה רעל ועודדו אותו להתאבד. האן פיי ביקש לפגוש את הקיסר ואנשיו ולהעמיד אותם על טעותם, אולם מנעו זאת ממנו. מאוחר יותר התחרטו הקיסר ואנשיו, ושלחו אליו שליחים שיבקשו מחילה, אך הם איחרו את המועד - חאן פיי כבר התאבד.
שלוש שנים לאחר המקרה, בשנת 230 לפנה"ס, נכבשה לבסוף מדינת האן.
קריירה בשושלת צ'ין
צ'ין שה-חואנג המשיך לפעול לפי עצותיו של לי סה: שלח נציגים שישחדו יועצי מנהיגים מקומיים וחיסל את אלו שלא ניתן היה לשחד, וכך סיכסך בין השליטים לפקודיהם לאכר מכן הוא השתמש בפקודים הממורמרים כדי ליצור הפיכות נגד השליטים וליצור שטחי חסות של צ'ין. כך, בתוך עשר שנים מכיבוש האן, נכבשו גם חמש המדינות הלוחמות הנוספות, ועם כניעת מדינת צ'י בשנת 221 לפנה"ס, אוחדה לבסוף סין לאימפריה אחת. משאוחדה האימפריה כינס מלך צ'ין מועצה בהשתתפות לי סה, בה נקבע גם תוארו של השליט: "הקיסר המלך הראשון" (始皇帝 צִ'ין שְׁה-חְוָאנְג), על בסיס הכינוי לשליטי ימי קדם: שלושת המלכים וחמשת הקיסרים.
האימפריה החדשה הייתה עצומה בגודלה, ויועציו של הקיסר החדש יעצו לו לחלק אותה לנחלות שיוענקו לבניו, ובהן ישמשו הנסיכים מושלים בעלי סמכויות שליטה מלאות, כמנהג שלוש השושלות הקודמות. אולם לי סה טען בלהט נגד הסדר שכזה, וסיפק דוגמאות משכנעות לנזקים שגרם הדבר למלכים בימי קדם. לאור הדברים, חולקה האימפריה ל-36 מפקדות, שנוהלו על ידי מושלים אזרחיים וצבאיים שבחר הקיסר על סמך יכולותיהם, ללא יכולת להוריש את התפקיד לצאצאיהם. לי סה זכה שתפיסתו המדינית תיושם, הכוח בממלכה היה ריכוזי, הפוליטיקה נוהלה מגבוה, והחוק היה מחמיר. ועם זאת, צאצאיו של לי סה עצמו כן זכו לנתח מהתהילה: בנו, לִי יוּאוּ, מונה לפקיד בכיר באחד המחוזות, בניו נישאו לנסיכות ובנותיו נישאו לאצילים.
כחלק מעיצוב הממשל, הוביל לי סה סידרה של רפורמות שנועדו ליצור אחידות בממלכה, החל מיצירת מידות ומשקלות תקניים ועד הגדרת צורת כתב אחידה בשם "החותם הקטן". אולם הקיסר לא תמיד ראה את הרפורמות בעין יפה - הוא היה אחוז חרדות מפני המוות והקיף את עצמו בחוקרים, מורים מכשפים ושרלטנים, שכיוונו אותו לאמונות שחלקן העמידו את הרפורמות הממשלתיות באור שלילי. בליל המלומדים והדעות הוביל את לי סה לחסל את ההתנגדות, והוא שכנע את הקיסר לדכא את השיח האינטלקטואלי.[4]
ספרים בעלי גוון פוליטי שנמצאים בידיים פרטיות נתפסו אף הם איום בעיני לי סה, מאחר שהם מעודדים מתיחת ביקורת על הממשל, ומלבים שיח מרדני. לגישתו היו בקטגוריה זו כל ספרי ההגות, מלבד ספרים בנושאי רפואה, חקלאות וניבוי. לי סה גרס כי ספרים בעלי אופי פוליטי צריכים להימצא ברשות הממשל בלבד, וכי גם הכשרת הוגים פוליטיים צריכה להיות בשליטת המדינה. לפיכך כתב הוא עצמו בשנת 213 לפנה"ס את הצו המורה על השמדת הרישומים ההיסטוריים והספרות, בכללם טקסטים קונפוציאניים שלתפיסתו היו הרסניים לרווחת המדינה. במסגרת מאורעות "שריפת הספרים וקבירת הקונפוציאנים" (焚书坑儒) שהוביל, אף נקברו בעודם בחיים 460 מלומדים קונפוציאנים בבירת האימפריה, עקב התנגדות לצו.[4] כדי לייצר הרתעה, הופצה הידיעה על המאורעות הופצה ברחבי האימפריה, ונידונים רבים סולקו אל אזורי גבול ואל אזורי החומה הגדולה.
בנו של הקיסר, פֿוּסוּ (扶蘇), עוד העז למחות על נוקשותו של שלטון אביו, וזה בתגובה הגלה אותו לצפון תחת פיקוחו של המצביא מֶנְג טְייֵן (蒙恬), והטיל עליו להדוף את הברברים, ולעסוק בבניית החומה הגדולה.
מותו של הקיסר וחילופי השלטון
בשנת 210 לפנה"ס חלה צ'ין שה-חואנג בעת חזרה ממסע מחוץ לצ'ין, ומת במהלך המסע. לפני מותו הכתיב הקיסר צו בו נתן הוראות לגבי קבורתו ואף הורה להעביר את הפיקוד על הצבא למנג טיין. מאחר שמנג טיין שימש כל העת בשירותו של הנסיך הבכור פֿוּסוּ עת היה זה בגלותו בצפון, משמעות ההוראה הייתה שהכוח בפועל, ועמו השלטון, עוברים לידי פֿוּסוּ. אולם הקיסר מת לפני שהמכתב ניתן בידי שליח, וכך נשאר הצו בידיו של בידי הסריס הראשי גָ'או גָאו (趙高), אשר ביחד עם לי סה ליווה אותו במסעו. ג'או גאו היה מסוכסך עם משפחתו של מנג, כך שהיו לו את כל הסיבות לסכל את הגעתו לעמדות כוח, וכך החל מיידית לסכל את עלייתו לשלטון של פֿוּסוּ ולפעול להמלכת תלמידו שלו: הנסיך חוּהָאי (胡亥), בנו הצעיר של הקיסר והיחיד מבין בניו שליווה את הקיסר במסעו האחרון. הוא פנה לשכנע את חוהאי לתפוס את המלוכה בטענה כי עם עלייתו לשלטון של פֿוּסוּ, ימצא עצמו חוהאי ללא נחלה משלו, אולם זה לא מיהר לקבל על עצמו את התפקיד. בצניעות קונפוציאנית סירב חוהאי בתואנות שונות לקבל את המלוכה, ביניהן העובדה שאביו עצמו לא חילק נחלות ועמדות שלטוניות לבניו, שיש לכבד את האח הבכור ושהאבל על אביו עוד לא הסתיים, אולם ג'או גאו הדף את טענותיו, והאיץ בו לפעול כל עוד הזמן מאפשר זאת.
כאשר השתכנע חוהאי, הציע ג'או גאו לפנות ללי סה כדי להבטיח את הצלחת המזימה. בתחילה סירב לי סה בתקיפות לחרוג מסמכותו, אולם לאחר ניסיונות שכנוע ארוכים השתכנע לי סה שאי שיתוף פעולה משמעו סכנה למדינה, סכנה לעצמו וסכנה למשפחתו - אם היה פֿוּסוּ עולה לשלטון כנראה היה לי סה מאבד את תפקיד ראש הממשלה לטובת מֶנְג טְייֵן, ייתכן שהיה מוצא להורג, ואף בניו ונכדיו של לי סה שזכו למשרות היו נפגעים מכך.[5]
עם החזרה לעיר הבירה, שמרו השלושה בסוד את דבר מותו של הקיסר, בעוד ג'או גאו מסתיר את מכתבו האחרון של הקיסר הראשון שיועד לפֿוּסוּ והופקד בידיו. לי סה וג'או גאו שכנעו את פֿוּסוּ כי הקיסר הוציא צו שמורה לו להתאבד, וממנה במקומו את הנסיך חוהאי ליורש עצר. היו בין יועציו של פֿוּסוּ שחשדו כי הצו מזויף, ביניהם גם מנג טיין, אולם פֿוּסוּ בחר בהתאבדות, בין אם מתוך תמימות או מתוך הבנת הסיכון שבהתנגדות. כך עלה לשלטון הנסיך חוהאי, בתור הקיסר צִ'ין אָר שְׁה (229-207 לפנה"ס), מנג טיין נעצר, ג'או גאו מונה למנהל הראשי של הארמון ולי סה שמר על משרתו בראשות הממשלה.
התרחקות מהקיסר
במהלך כהונתו החמיר הקיסר צ'ין אר שה את הענישה, החליף את ראשי הממשל באנשיו, ויזם מפעלי בניה. החמרת הענישה וחיסול אנשי הממשל הקודם על כל משפחתם, אשר בוצעו בעצת ג'או גאו, יצרו חרדה בקרב עובדי הציבור והניעו אותם למרוד, והמיסוי הכבד ועבודות הכפיה הרבות שדרשו מפעלי הבניה יצרו אי יציבות גם בקרב הציבור הרחב. ראש הממשלה לי סה, המשנה לראש הממשלה פֶנְג צ'וּ'גִ'י (馮去疾) ואחרים ניסו לייעץ לקיסר לעכב את העבודות ולהקל את העול, אולם הקיסר סירב.
לעומת אלו, גָ'או גָאו דווקא הצליח להרחיב את השפעתו בממשל: הוא שיכנע את הקיסר החדש למנות את מקורביו למשרות בממשל, והקיסר החדש התבסס יותר ויותר על ג'או גאו עצמו, בין השאר משום שראה בו מורו ומחנכו. עם הזמן ג'או גאו אף הצליח להשתלט לגמרי על הגישה לקיסר: הוא שיכנע את הקיסר כי גילו הצעיר וחוסר ניסיונו עלולים להביך אותו אל מול השרים ולשדר חולשה, וכפתרון הציע לו להסתגר בארמון ולקבל החלטות רק לאחר התייעצות עם ג'או גאו עצמו, המנוסה ממנו בענייני החוק. לג'או גאו היה אינטרס מובהק בכך: רבות מן ההוצאות להורג עליהן הורה ג'או גאו היו כאלו שבוצעו מטעמי נקמה אישית בלבד, והוא חשש כי הדברים יגיעו לידיעתו של הקיסר במסגרת פגישותיו עם שריו.[6]
עם התבססותו בארמון ועם ניתוק הקיסר מן השרים נודע לג'או גאו שלי סה אינו רואה בעין יפה את ההתפתחויות בחצר הקיסרית, והוא פנה להיפטר מן ההתנגדות. ראשית עודד את לי סה להטיף לקיסר בנוגע לטיפול שגוי בפורעי חוק, בטענה שהוא עצמו אינו בעל סמכות מספיקה לשכנע את הקיסר בנושא. לאחר מכן, מאחר שהקיסר הפסיק לפגוש את שריו, התנדב ג'או גאו לעדכן בחשאי את לי סה כאשר הקיסר פנוי, כך שיוכל לבוא אליו. ואכן עידכן ג'או גאו את לי סה, אך הקפיד לעשות זאת בתזמונים שהביכו את הקיסר והציגו אותו כמי שתמיד מתבטל. מאחר שהקיסר ייחס את התזמונים המשפילים ללי סה עצמו, פיתח טינה כלפיו, וג'או גאו ניצל את ההזדמנות, ובהתייעצויות ביניהם ליבה את האיבה של הקיסר: הוא הציג את לי סה כשותף בקנוניות, כמשתף פעולה עם מורדים ממדינת מוצאו בדרום, וכרודף שררה על חשבון הקיסר. הקיסר השתכנע, אולם את הטענות לגבי שיתוף פעולה עם מורדים החליט לבדוק על ידי שליחת חוקרים למפקדה בדרום בו שימש לִי יוּאוּ, בנו של לי סה, כמפקח.
לי סה גילה את דבר החקירה, הבין את המזימה של ג'או גאו, ומיהר לשלוח לקיסר מזכר שתוקף ישירות את ג'או גאו ומזהיר משאיפותיו, מחמדנותו, ומהשתלטותו על כס השלטון. אולם הקיסר הגן בלהט על ג'או גאו, טען כי מדובר באדם ישר ומבריק שהוא עצמו קידם על בסיס כישוריו, ולבסוף, מתוך חשש שלי סה יפעל נגדו, אף שיתף את ג'או גאו בכתב ההאשמות. ג'או גאו ניצל את הסיטואציה הציג עצמו כמכשול האחרון בדרכו של לי סה להשתלט על המלוכה, וטען כי זו הסיבה שלי סה מעוניין להיפטר ממנו. הקיסר השתכנע, והפקיד את ג'או גאו לטפל בעניינו של לי סה.[7]
כאשר שבו חוקריו של הקיסר מהדרום עם הידיעה כי לי יואו נהרג על ידי המורדים, היה לי סה כבר במעצר, וג'או גאו מיהר לפזר אותם איש לדרכו.[8]
מותו
במסגרת חקירותיו של ג'או גאו את לי סה בשנת 209 לפנה"ס, הושמו לי סה וכל קרובי משפחתו עד דרגה שלישית במאסר בעוון בגידה. במצב זה היה גָ'או גָאו חופשי לענות את לי סה, והוא התעלל בו עד שהודה בפשע. מאוחר יותר לי סה ניסה לשלוח מזכר לקיסר שבו הוא מציין את תרומתו הנרחבת לממשל צ'ין וטוען שאם אלו אינם חטאים, אז הרי הוא חף מפשע. אולם ג'או גאו הנחה את הסוהר שקיבל את המזכר לזרוק אותו, מאחר ש"אסירים אינם רשאים להגיש מזכר לקיסר".
לפני גזירת עונשו, הקיסר שלח חוקרים לאמת את ההודאה של לי סה. ג'או גאו התכונן לכך מראש, ובכל התקופה שקדמה להגעתם שלח את אנשיו להתחזות לחוקרים ולתשאל את לי סה, ואם התכחש להודאתו וניסה להיצמד לאמת הם היו מכים אותו. כאשר הגיעו חוקריו של הקיסר לבסוף, חשב לי סה שמדובר שוב בחוקרים שיכו אותו, ושוב הודה באשמה. הקיסר מצדו קיבל בשמחה את כתב ההודאה ופסק הדין, ושיבח את ג'או גאו על שהציל אותו מבגידה של ראש הממשלה.[9]
בשנת 208 לפנה"ס הטיל גָ'או גָאו על לי סה את העונשים קעקוע פנים, כריתת אף, כריתת רגל והוצאה להורג, וכדי להגדיל את הסבל, נידון גם בנו השני לגורל זהה. עם תום העינויים, בוצעה ההוצאה להורג בטכניקת חיתוך מותן (腰斩) במרכז השוק של צ'ין. לאחר מכן אף חיסל את כל קרובי משפחתו עד דרגה שלישית.[10] כך מצא לי סה את מותו בעונשים שהוא עצמו קבע בחוק. על פי רשומות ההיסטוריון, מילותיו האחרונות של לי סה לבנו השני היו: "הלוואי שיכולתי שוב ללכת איתך לקחת את הכלב החום ולצאת מהשער המזרחי של שָׁאנְג צָאי לרדוף אחר הארנבת הערמומית. אך איך הדבר ייתכן?".
לאחר מותו של לי סה מונה תחתיו ג'או גאו לראש הממשלה. הוא המשיך לבודד ולהחליש פסיכולוגית את הקיסר השני, עד שלבסוף הורה לו להתאבד ולקח לעצמו את השלטון. אולם עקב סימנים מבשרי רע וחוסר שיתוף פעולה של השרים ויתר לבסוף על השלטון, והעביר אותו לדְזְה יִינְג, אחיו הצעיר של הקיסר הראשון. דזה יינג, שהבין את הסיכון, וידא שיתנקשו בג'או גאו, ואף חיסל את כל קרובי משפחתו עד דרגה שלישית. שלושה חודשים לאחר מכן כבר נכנעו הקיסר ומשפחתו לצבאו של לְיוֹ בָּאנְג, מייסד שושלת האן, והושמו במעצר, ובהמשך חוסלו כולם על ידי יריבו, שְׂיָאנְג יוּ', וכך בא הקץ על שושלת צ'ין.[11]
הישגים
כחסיד של מערכות שלטון הביורוקרטיות, נחשב[דרושה הבהרה] לי סה גורם מרכזי ביעילות שושלת צ'ין ובהצלחת כיבושיה הצבאיים. הוא גם יצר בשיטתיות סטנדרטיזציות ואיחד את המטבע בסין לאחר האיחוד המדיני. בנוסף הוא סייע להתפתחות השפה הסינית הכתובה בכך שהכריז על כתב החותם הקטן, שכבר היה בשימוש בשושלת צ'ין, ככתב הסטנדרטי הקיסרי. במסגרת תהליך זה, נאסר על ביצוע שינויים בגליפים של הכתב ששימש את שושלת צ'ין, וכן נאסר על שימוש בכתבים שונים מהאזורים השונים שנכבשו, ובכללם כתב החותם הגדול על גרסאותיו השונות, שהיה נפוץ בתקופת שושלת ג'ואו. מהלך זה יצר השפעה מאחדת על התרבות הסינית באלפי שנים לאחריו.[א][12] לי סה היה גם מחברו של הצָאנְגְגְ'יֵה-פְּייֵן, ספר הלימוד הראשון בשפה הסינית שחלקים ממנו עדיין קיימים.[13]
לי סה היה גם מעורב בקביעת הכינוי הקיסרי, אם כי ההצעה שלו ושל השרים האחרים "הקיסר הגדול" לא התקבלה, והקיסר עצמו הגה את הכינוי "שה חואנג".
בנוסף לאלו, ידוע לי סה כמי שעיצב את הכתובת על חותם ירושת הממלכה - החותם הקיסרי של צ'ין, שגולף מהבי (חישוק ג'ייד טקסי) של אדון חה, הפך לסמל מרכזי לשלטון באימפריה הסינית, ועבר בין שושלות סין עד שאבד במאה ה-10, בין שושלת טאנג לשושלת מינג. בכתובת על החותם, שנחרטה בפועל על ידי סוּן שׁוֹאוּ נכתב בכתב החותם הקטן "קבל את מנדט השמיים כמו גם חיים ארוכים של שגשוג נצחי".
תדמית היסטורית
סְה-מָה צְ'ייֵן מציין כי בימיו רווחה תפיסה עממית של לי סה ככזו של שר נאמן שחייו הסתיימו בצורה אכזרית, אולם מחקרו ל"רשומות ההיסטוריון" העלה דמות אחרת: דמותו של אדם רודף כבוד וחנפן, אכזרי בחוקיו וחסר כבוד לסדרי העברת השלטון, שבמקום לכוון את שליטיו לעשיה נכונה, הרביץ את משנתו רק לאחר שנתן לדברים להידרדר. לתפיסתו של סְה-מָה צְ'ייֵן הוא אינו ראוי להיקרא שר נאמן.[14]
עבודתו
ספרים
- "ספר העצה": תזכיר נגד גירוש מהגרים משטחי קיסרות צ'ין.
- "צָאנְגְגְ'יֵה-פְּייֵן": אבד לאחר שושלת סונג הדרומית, מקטעים ממנו התגלו מחדש במאה ה-20 בחפירות ובמערות מוגאו.
כתובות באבן
- כתובת האבן בהר טָאי (泰山刻石)
- כתובת האבן בלָאנְג שְׂיֵה טָאי (瑯邪臺刻石)
- כתובת האבן בהר יִי (嶧山刻石)
- כתובת האבן בגְווֵיְגִ'י (會稽刻石)
- ועוד.
בתרבות הפופולרית
- לי סה מוזכר ברומן Auto-da-fe של אליאס קאנטי (1935).
- לי סה הוא אחד מ -32 הדמויות ההיסטוריות המופיעות כדמויות מיוחדות במשחק הווידאו "הרומן של שלוש הממלכות XI" מאת קוי (Koei). הוא מופיע גם כדמות מיוחדת במשחק "הרומן של שלוש הממלכות XIV".
- לי סה מופיע בדמות בממלכת המנגה הפופולרית של Yasuhisa Hara כאחד מארבעת העמודים של לוּ בּוּוֵיי, לצד לורד צ'נגפינג ומנג וו.
- לי סה היא דמות מפתח בסדרת הטלוויזיה מלחמת המלך.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
ביאורים
הערות שוליים
- ^ לפי רשומות ההיסטוריון מאת סה-מה צ'יין
- ^ Herrlee G. Creel. Shen Pu-Hai: A Chinese Political Philosopher of the Fourth Century B. C.. p.138, 151-152
- ^ על פי רשומות ההיסטוריון.
- ^ 4.0 4.1 על פי רשומות ההיסטוריון
- ^ רשומות ההיסטוריון, הביוגרפיה של לי סה.
- ^ רשומות ההיסטוריון, הביוגרפיה של לי סה, מקטע 27 לפי חלוקת ctext.org.
- ^ רשומות ההיסטוריון, הביוגרפיה של לי סה, מקטע 28 לפי חלוקת ctext.org.
- ^ רשומות ההיסטוריון, הביוגרפיה של לי סה, מקטע 32 לפי חלוקת ctext.org.
- ^ רשומות ההיסטוריון, הביוגרפיה של לי סה, מקטעים 31,32 לפי חלוקת ctext.org.
- ^ Li Si, Chancellor of the Universe in Hammond, Kenneth James (2002). The Human Tradition in Pre-modern China. Scholarly Resources, Inc. ISBN 978-0-8420-2959-9.
- ^ רשומות ההיסטוריון, הביוגרפיה של לי סה, מקטעים 34–38 לפי חלוקת ctext.org.
- ^ צֶ'ן גָ'אוז'ונְג (陳昭容) (2013). מחקר על מסורת הכתיבה בשושלת צ'ין: בחינה מנקודת המבט של תולדות הכתיבה הסינית (中央研究院 歷史 語言 研究所 專刊) . האקדמיה סיניקה, המכון להיסטוריה ופילולוגיה מונוגרפיה. מסת"ב 978-957-671-995-0. עמ' 10 & 12. (בסינית)
- ^ עלים מושטים על מטה הבמבוק שלו: מאמרים לכבוד גורן מלמקוויסט ביום הולדתו ה-70, ג'ואקים אנוול, עורך, סטוקהולם: אגודת לימודי המזרח, 1994, עמ' 97–113.
- ^ רשומות ההיסטוריון, הביוגרפיה של לי סה, מקטע 38 לפי חלוקת ctext.org.
לקריאה נוספת
- צֶ'ן גָ'אוז'ונְג (陳昭容2003）מחקר על שושלת הכתיבה של צ'ין: בחינה מנקודת המבט של תולדות הכתיבה הסינית. גיליון מיוחד של המכון להיסטוריה ולשון של האקדמיה סיניקה מסת"ב 957-671-995-X.
- Levi, Jean (1993). Han fei tzu (韓非子). In Loewe, Michael (ed., 1993). Early Chinese Texts: A Bibliographical Guide, pp.115-116. (Early China Special Monograph Series No. 2), Society for the Study of Early China, and the Institute of East Asian Studies, University of California, Berkeley, מסת"ב 1-55729-043-1.
- Michael, Franz (1986) China through the Ages: History of a Civilization. pp.53-67. Westview Press; SMC Publishing, Inc. Taipei.מסת"ב 0-86531-725-9; 957-638-190-8 (ppbk).
- Nivison, David S.{David S. Nivison} (1999). The Classical Philosophical Writings, pp. 745-812. In Loewe, Michael & Shaughnessy, Edward L.. The Cambridge History of Ancient China: From the Origins of Civilization to 221 B.C.. Cambridge University Press.
33074568לי סה