לבי במזרח
"לִבִּי בְמִזְרָח" הוא שירו של רבי יהודה הלוי, שהיה פילוסוף, רופא ומשורר מתקופת ימי הביניים. השיר הוא שיר כיסופים לארץ-ישראל והוא נלמד בבתי הספר בישראל ומופיע במבחני הבגרות.
מילות הבית הראשון של השיר:
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.
פירוש השיר
בשיר ניגודים רבים שמטרתם להביע את סערת הרגשות בה נמצא המשורר, משום שהוא נמצא במערב (ספרד), אך מתאווה להיות במזרח, ארץ ישראל.
געגועיו העזים והקונפליקטים הנפשיים בהם נמצא המשורר, אף מקשים עליו מלחוות הנאה גופנית מטעמו של האוכל.
המשורר מוסיף כי היה מעדיף לעזוב את כל הטוב שבספרד, רק בשביל לראות את עפר הדביר (מקדש) הנחרב. שיר זה נכתב כאשר רבי יהודה הלוי נמצא עדיין בספרד ("אנוכי בסוף מערב"). ז'אנר שירי הים היה ייחודי רק לרבי יהודה הלוי והוא כתב סדרה של שירים כאלה בהפלגתו מספרד למצרים. הוא שהה שלושה חודשים באנייה- ההפלגה באותה תקופה הייתה מסוכנת גם בגלל פגעי הים וגם בגלל שודדי ים בדרך. הוא מתאר את הפחד שלו בדרך, אבל בסופו של דבר מתנחם בפנטזיות על השמחה שתהיה כרוכה בהגעתו לארץ ישראל. "עפרות דביר נחרב"- חורבות בית המקדש.
בשיר מובאות שתי שאלות רטוריות שמטרתן הבעת הכמיהה והתסכול שחש המשורר: 1. “איך אטעמה את אשר אכול ואיך יערב?” – איך אוכל לטעום את האוכל ושהוא יערב (יהיה טעים) לי? 2. “איכה אשלם נדריי ואסרי, בעוד/ ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?” – איך אעמוד בהבטחתי לעלות לציון? בשאלה הרטורית השנייה ניתן לזהות גלישה של המילים במשפט.
אמנם השיר הזה קצר, אבל יש בו אמצעים רטוריים רבים: אקרוסטיכון - לא"י, לארץ ישראל - המשורר משתמש באמצעי רטורי זה כדי להוסיף למילים המופיעות בשיר - להדגיש את רצונו העז להיות בארץ זבת חלב ודבש. חרוז מבריח - "רב". גם כאן, רבי יהודה הלוי משתמש באמצעים רטוריים כדי להדגיש את רצונו הרב להיות בארץ ישראל. צימודים - מערב-יערב, נדרי-אסרי, חבל-כבל, יקל-יקר.
