לורנצו ואלה
לורנצו (Lorenzo) או לאורנטיוס (Laurentius) ואלה (Valla) (1406 - 1 באוגוסט 1457) היה הומניסט, רטוריקן ומחנך איטלקי.
משפחתו הייתה מפיאצ'נצה, אביו, לוקה דלה ואלה היה עורך דין. ב-1431 הוא החל לשרת ככומר ואחרי שניסה לשווא להבטיח לעצמו משרה כמזכירו של האפיפיור, עבר לפיאצ'נצה, משם המשיך לפאביה, בה נעשה פרופסור לרטוריקה. משרתו בפאביה הועמדה בסכנה בשל התקפתו על הסגנון הלטיני של המשפטן הדגול Bartolus de Saxoferrato. ואלה נדד מאוניברסיטה אחת למשנה ועסק בעבודות זמניות והרצאות בערים רבות. ב-1433 שם ואלה פעמיו לנאפולי, לחצרו של אלפונסו החמישי, מלך אראגון. אלפונסו מינה את ואלה למזכירו הלטיני והגן עליו נגד ההתקפות נגדו בגלל הצהרותיו הפומביות בענייני התאולוגיה, בכללן אחת שבה הוא הכחיש שעיקרי האמונה הנוצרית המסורתיים, הקרדו, שיוחסו במסורת לשליחי אותו האיש חובר בידי כל אחד משני עשרה השליחים. האשמות אלה בוטלו לבסוף.
הסגנון הלטיני
במהלך התקופה רכש לעצמו ואלה מוניטין רב בשל שתי יצירות שלו: הדיאלוג De Voluptate והמסה שלו De Elegantiis Latinae Linguae (על לשון הלימודים הלטינית). ב- De Voluptate (על ההנאה) הוא עימת את עקרונות הסטואיקנים עם אמונותיו של אפיקורוס, והצהיר בגלוי שהסימפתיה שלו נתונה לאלו שטוענים לזכות סיפוק תשוקותיו הטבעיות של האדם. הייתה זו התבטאות יוצאת דופן. בפעם הראשונה ברנסאנס רעיונותיו של אפיקורוס מצאו ביטוי שיטתי וחיובי בעבודה למדנית בעלת ערך פילוסופי. De Elegantiis היה מקורי לא פחות, אם כי בשטח שונה של הגות. עבודתו העמידה את הדקדוק הלטיני וחוקי הסגנון והרטוריקה של הלטינית לבחינה ביקורתית, וביססה את הכתיבה הלטינית על יסודות הניתוח והטיעון האינדוקטיבי. זה היה הבסיס למאמציהם של ההומניסטים לחדש את סגנון הפרוזה הלטינית לכיוון קלאסי וקיקרוני יותר על בסיס מדעי. עבודתו של ואלה הייתה שנויה במחלוקת כשהיא הופיעה, אבל טיעוניה התקבלו. כתוצאה מכך, בקשה הלטינית של ההומניסטים לטהר עצמה מהמילים והתכונות הפוסט-קלאסיות ונעשתה שונה מאוד בסגנונה מהלטינית הנוצרית של אירופה הימיביניימית. דבר זה נחשב לשיפור גדול בסגנון ובאלגנטיות בשימוש בלטינית.
חשיפת מתיחות היסטוריות
המקוריות, הביקורת החריפה והידע של ואלה בסגנון הלטיני הקלאסי באו לידי ביטוי במסה, De falso credita et ementita Constantini Donatione declamatio שהוא כתב בין 1439 ל-1440. כאן הוא מוכיח שהמסמך שנודע בשם "מתת קונסטנטינוס", לא היה יכול להיכתב בזמנו של קונסטנטינוס (במאה הרביעית), מכיוון שסגנונו הלשוני מתייחס לתקופה מאוחרת יותר (המאה השמינית). אחד מטיעוניו של ואלה היה שהמסמך מכיל את המילה satrap שהוא האמין שרומאים כמו קונסטנטינוס לא השתמשו בה. המסמך, כך טען ואלה, אם כי נתקל בביקורת רבה עם הצגתו לראשונה, סופו שהתקבל כאותנטי, גם הודות לכך שהמסמך סייע לביסוס שליטתה של הכנסייה המערבית. "מתת קונסטנטינוס", מציע שקונסטנטינוס "תרם" את כל הקיסרות הרומית המערבית כצעד של הכרת תודה בגלל שהוא נרפא באופן פלאי מצרעת בידי סילבסטר הראשון. ברור שהדבר ביטל את "מתת פפין" של פפין הגוץ, שנתן ללומברדים אדמה מצפון לרומא. ואלה הונע בידי מעבידו באותו זמן, אלפונסו מארגון, לחשוף את "מתת קונסטנטינוס" כהונאה, היות שאלפונסו היה מעורב בריב טריטוריאלי עם מדינת האפיפיור, אז תחת האפיפיור אוגניוס הרביעי. "מתת קונסטנטינוס" צוטט תכופות כדי לתמוך בסמכותה החילונית של האפיפיורות, לפחות מאז המאה ה-11. המסה של ואלה החלה להיות מופצת בשנת 1440, אבל נדחתה לחלוטין בידי הכנסייה. היא לא פורסמה באופן רשמי בדפוס עד 1517. היא נעשתה פופולרית בקרב הפרוטסטנטים. תומאס קרומוול פרסם ב-1534 תרגום אנגלי שלה. ואלה הציג את עמדתו בצורה כל כך משכנעת שהיא עדיין עומדת בתוקפה כיום, ואי הלגיטימיות של "מתת קונסטנטינוס" מקובל על הכל.
המשך הקריירה
בנאפולי המשיך ואלה בעבודתו הפילולוגית. הוא הראה שהמכתב לכאורה של אותו האיש ל-Abgarus היה זיוף, ובכך שהוא הטיל ספק באותנטיות של מסמכים מזויפים נוספים, ופקפק בתועלת של חיי נזירות, הוא עורר את זעמם של כמה מהמאמינים. הוא אולץ להופיע בפני בית-דין שהורכב מאויביו, והציל את חייו כשנס מחופש לברצלונה, משם הוא שב לנאפולי. אולם גורל טוב יותר ציפה לו אחרי מותו של האפיפיור אוגניוס בפברואר 1447. הוא שוב יצא למסע לרומא, שם הוא התקבל בברכה בידי האפיפיור החדש ניקולאס החמישי, שמינה אותו למזכיר האפיפיור, וכניסתו זו של ואלה לרומא כונתה "ניצחונו של ההומניזם על האורתודוקסיה והמסורת." ואלה נהנה גם מאהדתו של האפיפיור קליכסטוס השלישי.
ביקורת טקסטים
אחד מהישגיו יוצאי הדופן של ואלה הוא תיקוני הנוסח לטקסטים לטיניים. הוא הציע הצעות רבות מאוד לגרסאות טובות יותר בכתב-היד של ספרו של טיטוס ליוויוס (תולדות רומא מיסודה), שבמאה הקודמת[דרושה הבהרה] היה שייך לפטרארקה, שאף הוא הציע הגהות. [1] תיקוניו לספרו של ליוויוס היו גם הנושא שבהן דן בספר הרביעי של Antidotum in Facium שלו, שהיה התקפה על ברתולומאו פצ'יו. בחלק זה של המסה, שגם הופץ באופן עצמאי תחת הכותר Emendationes in T. Livium, ואלה שפך אור על קטעים רבים שהושחתו במסורת כתבי היד, וביקר את ניסיון ההגהות שעשו פנורמיטה ופצ'יו, יריביו בחצרו של אלפונסו רחב-הלב. [2]
ביוגרפיות והערכה ביקורתית
כל האזכורים הביוגרפיים הישנים של ואלה עמוסים בתיאורים ארוכים של הוויכוחים הספרותיים והתאולוגיים הרבים שלו, המפורסם ביניהם היה עם פוג'ו ברצ'וליני, שהתרחש אחרי שהשתקע ברומא. כמעט בלתי אפשרי להגיע להערכה מדויקת של חייו הפרטיים ואופיו של ואלה בגלל ענני האבק שמעיבים עליהם מחלוקת זו ואחרות, שבלטו בלשונן הארסית והבוטה. על כל פנים, נראה שהוא היה שחצן, קנאי ואיש ריב ומדון, אך הוא גם שילב את האיכויות של הומניסט אלגנטי, מבקר שנון, וסופר חד כתער, שנקט בסגנון ויכוח תקיף נגד כוחה החילוני של רומא. הדורות הבאים חולקים לו כבוד לא רק בשל למדנותו וסגנונו, אלא בעיקר כאדם שיצר שיטת ביקורת קפדנית, אותה יישם באופן שווה לשפה, למסמכים היסטוריים ולדעות מוסריות. לותר העריך מאוד את ואלה וכתביו, וקרדינל בלרמין כינה אותו praecursor Lutheri (מבשרו של לותר), בעוד סר ריצ'רד ג'ב כתב שחיבורו De Elegantiis "הביא את המחקר הביקורתי של הלטינית לרמה הגבוהה ביותר שהגענו אליה עד היום." ארסמוס הצהיר בחיבורו De ratione studii שביחס לדקדוק הלטיני לא היה "מדריך טוב יותר מאשר לורנצו ואלה."
עבודותיו
עבודותיו של ואלה כונסו, אם כי לא לגמרי בשלמותן, בבזל ב-1540 ובוונציה ב-1592, ו- De Elegantiis הודפס מחדש קרוב לשישים פעם בין 1471 ל-1536. עבור תאורים מפורטים של חייו ועבודותיו של ואלה ראו:
- G. Voigt, Die Wiederbelebung des classischen Alterthums (1880-81);
- John Addington Symonds, Renaissance in Italy (1897-99);
- G. Mancini, Vita di Lorenzo Valla (Florence, 1891);
- M. von Wolff, Lorenzo Valla (Leipzig, 1893);
- Jakob Burckhardt, Kultur der Renaissance (1860);
- J. Vahlen, Laurentius Valla (Berlin, 1870);
- L Pastor, Geschichte der Päpste, Band ii. English trans. by FI Antrobus (1892);
- the article in Herzog-Hauck's Realencyklopädie, Band xx. (Leipzig, 1908);
- John Edwin Sandys, Hist. of Class. Schol. ii. (1908), pp. 66‑70.
לקריאה נוספת
- Melissa Meriam Bullard, "The Renaissance Project of Knowing: Lorenzo Valla and Salvatore Camporeale's Contributions to the Querelle Between Rhetoric and Philosophy," Journal of the History of Ideas 66.4 (2005): 477-81.
- Christopher S. Celenza, "Lorenzo Valla and the Traditions and Transmissions of Philosophy,” Journal of the History of Ideas 66 (2005): 483-506.
- Brian P Copenhaver, "Valla Our Contemporary: Philosophy and Philology," Journal of the History of Ideas 66.4 (2005): 507-25.
- Matthew DeCoursey, "Continental European Rhetoricians, 1400-1600, and Their Influence in Renaissance England," British Rhetoricians and Logicians, 1500-1660, First Series, DLB 236, Detroit: Gale, 2001, pp. 309–343.
- Lisa Jardine, "Lorenzo Valla and the Intellectual Origins of Humanist Dialectic," Journal of the History of Philosophy 15 (1977): 143-64.
- Peter Mack, Renaissance Argument: Valla and Agricola in the Traditions of Rhetoric and Dialectic, Leiden ; New York : E.J. Brill, 1993.
- Lodi Nauta, In Defense of Common Sense: Lorenzo Valla's Humanist Critique of Scholastic Philosophy, Cambridge, MA : Harvard University Press, 2009.
קישורים חיצוניים
- לורנצו ואלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- לודי נאוטה, לורנצו ואלה, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
- לורנצו ואלה, דיון על הזיוף של מתת קונסטנטינופול
- קברו של לורנצו ואלה
הערות שוליים
המאמר מתבסס על הערך "לורנצו ואלה" במהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, פרסום שהוא כיום ברשות הציבור
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] לורנצו ואלה30741635