לוח צפחה
לוח צפחה הוא לוח העשוי מלוחות דקים של לווחה. הביטוי מתייחס לרוב ללוח אישי, ממוסגר בעץ, אם כי בעבר גם לוחות כיתתיים התלויים על הקיר היו עשויים לווחה. הלוח שימש תלמידים עד המאה ה-20 ובמקומות מסוימים אף עד אמצע המאה ה-20.
לוחות אלה שימשו כמצע לכתיבה בזכות עמידות הלווחה בשל קשיותה, קלות תיקון השגיאות על גביה מאחר שגבישיה זעירים וכן עקב מחירו הגבוה של הנייר. הלוחות נועדו בעיקר לתלמידים צעירים, לשם אימוני כתיבה. היו לוחות ששורטטו במשבצות או בשורות, כדי להנחות את הכתיבה. מאידך, היו גם לוחות ששימשו מבוגרים בעבודתם, אלו היו קטנים יותר (בגודל 9*12 סנטימטר לערך) ואוגדו יחדיו ל"ספרי צפחה".
כתיבה על גבי הלוח נעשתה באמצעות "עיפרון צפחה" - מקלון עשוי אבן סבון – סלע רך הבנוי מטלק – או חרסית דחוסה, היוצרים קו דק על גבי הלווחה. ניתן היה להשתמש גם בגיר. את הנכתב מחקו באמצעות בד רך או ספוג, שהיה קשור אל הלוח בחוט.
בבתי הספר של כל ישראל חברים השתמשו בלוחות אלה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בכיתת הפעוטות - לצורך אימוני כתיבה תמה.[1]
בין צפחה ללווחה
עד השנים האחרונות לא הוגדר ההבדל בין שני הסלעים בשפה העברית, ולכן נהוג היה להתייחס ללווחה כאל צפחה. הבנה מעמיקה יותר של תהליכי התמרה הדגישה את הצורך ליצור הפרדה בין שני המושגים:
לווחה היא סלע מותמר שגבישיו מיקרוסקופיים (ולכן חלק ומתאים לכתיבה) הנוצר בהתמרה אזורית בדרגה נמוכה מסלעי משקע חרסיתיים (כגון פצלים ואבן בוץ) ומטוף.
לעומתה, צפחה – שגבישיה גסים ואינה חלקה (ולכן אינה מתאימה לכתיבה) – נוצרת בהתמרה בדרגה גבוהה של סלעים, בהם גם לווחה.עם זאת, הביטוי העברי המתאר את לוחות הכתיבה נותר "לוח צפחה".
גלריה
-
לוח צפחה עם ספוג ומטלית, מסביבות 1950 -
חרט צפחה -
-
תלמיד כותב על לוח צפחה (אלברט אנקר, 1883)
קישורים חיצוניים
- תצלומי ילדים מציירים על לוחות צפחה בכתה משוחזרת, מאתר מוזיאון הצפחה בלודוויגסשטאט, גרמניה
הערות שוליים
- ^ אהרן רודריג, ההוראה בבתי הספר של "כל ישראל חברים", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
22360001לוח צפחה