לאקאי 8760
 | |
| מיקומו של לאקאי 8760 בקבוצת מיקרוסקופ (לא מופיע במפה) | |
| נתוני תצפית | |
|---|---|
| קבוצת כוכבים | מיקרוסקופ |
| שמות נוספים | גליזה 825, AX במיקרוסקופ, LHS 66 |
| סוג | ננס אדום |
| בהירות נראית | 6.67[1] |
| סיווג ספקטרלי | M0.5 V[1] |
| עלייה ישרה | 21ʰ 17ᵐ 15ˢ מילי-שניות קשת בשנה |
| נטייה | 02.5″ 52′ 38°- מילי-שניות קשת בשנה |
| מאפיינים פיזיים | |
| בהירות מוחלטת | 8.69 |
| מרחק |
12.87 שנות אור 3.95 פארסק[1] |
| רדיוס | 0.51[1] רדיוסי שמש |
| מסה | 0.60[1] מסות שמש |
| עוצמת הארה | פי 0.028 מהשמש |
| טמפרטורה | 3,340[1] K |
| גיל | 5,600[1] מיליון שנים |
| תנועה עצמית | 3,453[2] מילי-שניות קשת בשנה |
לאקאי 8760 (מצרפתית: Lacaille 8760, נקרא גם גליזה 825, LHS 66 או AX במיקרוסקופ) הוא ננס אדום הנמצא במרחק של כ-12.9 שנות אור ממערכת השמש בקבוצת הכוכבים מיקרוסקופ. זהו אחד הכוכבים הקרובים ביותר למערכת השמש והוא הננס האדום הכי בהיר בשמים,[3] אך למרות זה, כמו כל שאר הננסים האדומים, גם את לאקאי 8760 לא ניתן לראות ללא ציוד עזר, שכן בהירותו היא מדרגה 6.67, נמוכה מעט מסף הראייה האנושי. ניתן לצפות בו באמצעות משקפת כשתי מעלות מצפון-צפון-מערב לכוכב θ1 (תטא 1) במיקרוסקופ וכ-2.8 מעלות ממזרח לכוכב ζ (זטא) במיקרוסקופ.
היסטוריה
הכוכב התגלה על ידי ניקולא לואי דה לאקאי בין השנים 1750 ו-1754 בזמן שמיפה את שמי הדרום מכף התקווה הטובה בדרום אפריקה. הכוכב הופיע בקטלוג כוכבים של שמי הדרום שפורסם בשנת 1763 כשנה לאחר מותו של דה לאקאי והכיל כ-10,000 כוכבים.[4] בשנת 1875 גילה האסטרונום הגרמני קרלוס מסטה שלכוכב תנועה עצמית גדולה יחסית של כ-3.5 שניות קשת בשנה.[3] בשנת 1979 נצפתה להבת שמש יוצאת מפני הכוכב ובהירותו עלתה במספר עשיריות של דרגת בהירות.[5] כתוצאה מכך סווג לאקאי 8760 ככוכב הבזק וקיבל גם ציון של כוכב משתנה - AX במיקרוסקופ.
מאפיינים
לאקאי 8760 הוא ננס אדום מסוג ספקטרלי M0 V, על הגבול של כוכב הסדרה הראשית כתום. מסתו מוערכת בככ-0.6 מסת שמש, רדיוסו מוערך בכחצי רדיוס שמש ועוצמת הארתו היא קרוב ל-3 אחוזים מעוצמת ההארה של השמש באור נראה, אך בגלל טמפרטורת פניו הנמוכה, כ-3,340 קלווין, רוב קרינתו היא בתחום התת-אדום. הכוכב נע על רקע שאר הכוכבים במהירות של כ-3.5 שניות קשת בשנה ומסלולו נטוי ביחס לדיסקת שביל החלב ומביא אותו למרחק של כ-1,500 שנות אור ממישור הגלקסיה. כמו כן מסלולו מאד אליפטי ומרחקו ממרכז הגלקסיה משתנה בין 21,000 שנות אור ל-34,000 שנות אור.[3] מהירות הסיבוב של הכוכב על צירו היא איטית יחסית והוא משלים סיבוב אחד בכ-40 ימים.[6] לכוכבים בעלי סיבוב איטי יש בדרך כלל פעילות מגנטית חלשה ומעט כתמי שמש. מסיבה זו היותו של לאקאי 8760 כוכב הבזק היא מפתיעה, אם כי תדירות ההתפרצויות ועוצמתן הן נמוכות ביחס לכוכבי הבזק אחרים. כמו כן שלא כמו כוכבי הבזק רבים, לאקאי 8760 אינו מסווג כמשתנה BY בדרקון שכן כתמי השמש שעל פניו מעטים וקטנים מכדי ליצור שינויים בבהירותו.[5] עד היום לא התגלו עדויות לקיומם של כוכבי לכת המקיפים אותו, אך אם ישנם כאלה הם צריכים להיות במרחק של בין רבע לחצי יחידה אסטרונומית על מנת שהטמפרטורה שעל פניהם תאפשר קיום חיים.[4]
סביבה
הכוכב הקרוב ביותר ללאקאי 8760 הוא ε באינדיאני שנמצא במרחק של כ-4.1 שנות אור ממנו, דומה למרחק שבין מערכת השמש למערכת אלפא קנטאורי. ממרחק זה יראה ε באינדיאני ככוכב עם בהירות מדרגה 2.4 כלומר בהיר בהרבה מכפי שהוא נראה מכדור הארץ. במרחק של כ-4.2 שנות אור מלאקאי 8760 בכיוון ההפוך מהכיוון של השמש, נמצא הננס האדום גליזה 832 שבהירותו המוחלטת היא רק כרבע מזו של לאקאי 8760 ובמרחק של כ-4.9 שנות אור ממנו נמצא הננס האדום לאקאי 9352. שכנים נוספים פחות קרובים הם המערכת המשולשת EZ בדלי שמורכבת משלושה ננסים אדומים ונמצאת במרחק של כ-6.4 שנות אור ממנו והננס האדום רוס 154 שנמצא במרחק של כ-7.4 שנות אור ממנו. כל הננסים האדומים לא ניתנים לצפייה ללא ציוד עזר על ידי צופה אנושי שיהיה בקרבת לאקאי 8760. השמש תראה משם ככוכב לא בולט עם בהירות מדרגה 2.8.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Thomas Wm Hamilton: Our Neighbor Stars: Including Brown Dwarfs, p. 27
- ^ VizieR: LHS 66, LHS Catalogue, 2nd Edition (Luyten 1979)
- ^ 3.0 3.1 3.2 Ken Croswell: The Brightest Red Dwarf, Sky and Telescope, July 2002, page 38
- ^ 4.0 4.1 Solstation: Lacaille 8760
- ^ 5.0 5.1 P. B. Byrne: Gliese 825 - A new flare star, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, vol. 195, p. 143 (1981)
- ^ P. B. Byrne & J. G.Doyle: Activity in late-type dwarfs. III - Chromospheric and transition region line fluxes for two dM stars, Astronomy and Astrophysics, vol. 208, no. 1-2, p. 164 (1989)