כפייה אנטי-דתית

כפייה אנטי-דתית היא צעד הננקט, במדיניות מכוונת או בלעדיה, שתוצאתו מובילה תהליכי חילון או מעבר על חוקי הדת בקרב ציבור דתי.

כפיה חילונית הונהגה בכמה מדינות בעולם בתחילת המאה העשרים:

ברוסיה הבולשביקית לאחר מהפכת אוקטובר כונן שלטון קומוניסטי-אתאיסטי-חילוני שבענייני דת, דגל בדבריו של קרל מרקס כי "הדת היא אופיום להמונים", ואסר מלחמה על הדתות הממוסדות, שבמסגרתה הטיל על מאמיניהן הגבלות דתיות רבות.
גם בסין הקומוניסטית עד היום ישנה מערכת של פיקוח ובקרה על התנהלות דתית של האוכלוסייה המקומית, שבמסגרה מתנהל מסע רדיפה כנגד מתרגלי שיטת הפאלון גונג, ובקרה על הדפסה של ספרי דת כברית החדשה.
בצרפת שהוגדרה כ"חילונית" במסגרת החוקה של הרפובליקה החמישית על בסיס המסורת של הרפובליקות שקדמו לה, קיים איסור לימודי דת בבתי הספר הציבוריים ועריכת תפילות כבר מהתקופה שלאחר נפוליון. בעשור הראשון של המאה ה-21 נוסף האיסור על חבישת סממנים דתיים, כמו רעלה או כיפה, בבתי ספר ציבוריים בצרפת.
בגרמניה קיים איסור על הצגת סמלים דתיים בשירות הציבורי.
בישראל הונהגה בצה"ל נורמה לפיה מחויבים חיילים דתיים לשמוע שירת נשים כאשר זו מושמעת באירוע רשמי, על אף שהדבר אסור על פי ההלכה ובכך נאלצים חיילים לעבור על ההלכה או להסתכן בסנקציות פיקודיות.^[1]

בנוסף לכפייה אנטי-דתית מובהקת, המונעת מהפרט התנהגות דתית או כופה עליו התנהגות חילונית, מתקיים קונפליקט ביחס להתנהגות הנאותה במרחב הציבורי. דרישות דתיות וחילוניות אינן מצטמצמות למרחב הפרטי של האדם, אלא מציבות דרישות גם ביחס למרחב הציבורי, ולכן מתקיים קונפליקט מובנה בין העדפותיו של האדם הדתי ובין העדפותיו של החילוני. מנקודת מבטו של החילוני קונפליקט זה עשוי להתפרש ככפייה דתית, ומנקודת מבטו של הדתי הוא עשוי להתפרש ככפייה אנטי-דתית.