כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט
כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט הוא כלל הלכתי שנאמר בתלמוד על אדם שמקיים מצווה על אף שיש לו פטור מלקיימה. כלל זה לא הוזכר בתלמוד בבלי, אך בראשונים הביאו כלל זה מדברי הירושלמי, ואף הוזכר בספרי ההלכה.
מקור וטעם הביטוי
מקור ביטוי זה הוא מתלמוד ירושלמי[1], לעניין חתן הקורא קריאת שמע אף על פי שפטור ממצות קריאת שמע, מחמת אי יכולתו לכוון כראוי, וכן לעניין אדם שמפסיק באכילתו לצורך תפילה, בשעה שאינו חייב בכך.
הלכה זו נפסקה ברמ"א[2] שכתב כלל זה בדיני סוכה, לעניין היושב בסוכה בשעת ירידת גשמים, מאחר שבמקרה כזה ישנו פטור של 'מצטער, שפטור מן הסוכה' אם בכל זאת אינו יוצא מהסוכה נכלל בדין של 'כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט'.
בטעם הדבר שאין להחמיר ונקרא הדיוט ישנם כמה טעמים בספרי האחרונים:
המהר"ם פאדובה[3] כתב שהוא מטעם שמיחזי כיוהרא. וכעין דברי התלמוד[4]: ”לא כל הרוצה לבוא ליטול את השם - יטול”. וכן כתבו עוד אחרונים[5]. הסבר זה כתב גם ראבי"ה, והוסיף משום כך שכלל זה לא נאמר על מי "שמורגל בפרישות גם בשאר דברים" משום שאצלו אין זה נראה כיוהרא[6].
הרמב"ם מתייחס לכלל זה בהקשר של חסיד שוטה המוזכר בתלמוד הבבלי:
חסיד שוטה - אמרו בתלמוד שעניינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק עד שנמאס בעיני בני אדם ועושה מעשים שאינו חייב בהם, וכאילו אמר שוטה בחסידותו. ואמרו בגמרא שבת ירושלמי: כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.
— פירוש המשניות סוטה פרק ג', משנה ג
מתי נאמר כלל זה
הרב אברהם גומבינר בספרו מגן אברהם[7] כתב שצריך להתיישב בדין זה מתי נאמר ומתי לא, ולא כתב כלל בדין זה.
הגאון מווילנה[8] תמה על מה שנראה בתלמוד בכמה מקומות ש'אף על פי שפטור מן הדבר אם עושה - הוא מצווה מן המובחר', ופעם אחת אמרו 'כל הפטור מדבר ועושהו - נקרא הדיוט', וכתב לחלק שבכל מקום שהוא מצווה בעצם אלא שלא הצריכוהו לעשותו, כגון שתיית מים בסוכה, בזה המחמיר הוא מצווה מן המובחר. אך במקום שהוא פטור כללי, על זה אמרו שנקרא הדיוט. כעין זה כתבו לפניו כמה מהראשונים[9] בעניין מה שאמרו בתלמוד שנשים רשאיות לסמוך על הקורבן אם ירצו, ולא חששו מדברי הירושלמי ש'הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט' וכתבו לחלק בין מעשה שהוא מצווה רק שלא נצטוו בה שרשאי אדם להחמיר, לבין מעשה שאינו מצווה כלל.
הריטב"א כתב לבאר על פי חילוק זה את הכלל שאמרו בתלמוד בכמה מקומות גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, שנראה מזה שאף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר מסוים; שכן מדובר שהוא עושה מצוות שציוותה בהן התורה לאחרים, "אבל העושה מאליו מצוות שלא ציותה בהם תורה כלל - זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט"[10].
יש מהאחרונים[11] שכתבו שבהלכה שהייתה בה מחלוקת, ונפסק להקל, בזה אינו רשאי להחמיר על עצמו.
בנוסף, יש שכתבו שמאחר שכל הטעם שנקרא הדיוט הוא משום יוהרא (גאווה) לכך אם מחמיר ביחיד שאין חשש יוהרא. מותר, ודווקא בציבור ובפרהסיא יש לאסור.
מצוות שבין אדם לחברו
הרב חיים יוסף דוד אזולאי בספרו פתח עיניים[12] כתב שכלל זה תקף רק בנוגע למצוות שבין אדם למקום, אך במצוות שבין אדם לחברו, רשאי אדם להחמיר על עצמו אף במקום שאינו חייב[13].
הערות שוליים
- ^ ברכות פ"ב ה"ט, ושבת פ"א ה"ב
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרל"ט, סעיף ז'
- ^ שו"ת, סימן לט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ז עמוד ב'
- ^ יד מלאכי (כללי הדינים אות שכ"ד) בשם שו"ת מעיל שמואל שנקרא הדיוט רק אם עושה כן ליוהרא ולבטל דברי חבירו אבל כשעושה לשם שמים יש לו שכר
- ^ מובא במרדכי ברכות, רמז א.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תע"ב, סעיף ו', וכן בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל"ח, סעיף ב'
- ^ בספרו שנות אליהו, ברכות פ"א מ"ג
- ^ ראו למשל: חידושי הרמב"ן על מסכת קידושין לא, וראשונים נוספים על אתר
- ^ חידושי הריטב"א, מסכת קידושין דף לא עמוד א.
- ^ שו"ת שבות יעקב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ג עמוד א'
- ^ על פי זה יישב מה שפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רס"ג, סעיף ג' שאף זקן ואינה לפי כבודו שפטור מלהחזיר אבדה יכול להחמיר על עצמו אם ירצה בכך.
