בילה

בילה
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ג עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ'
תלמוד ירושלמי	תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ה', הלכה ה'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ב', הלכה י"ג, משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ב', הלכות י"ב–י"ג

בילה הוא מונח המתייחס למצב בו התערבו שני קבוצות אובייקטים בעלי מעמד הלכתי שונה. תנאים ואמוראים נחלקו האם "יש בילה", כלומר שניתן להניח שהתערובת נבללה היטב והיא שווה באופן יחסי, או ש"אין בילה" ויש לחשוש שמא מה שפורש מהתערובת כולל רק חלק אחד ממנה.

בדבר היבש

המקור בברייתא

בברייתא המובאת בתלמוד מובאת מחלוקת, ממנה ניתן ללמוד כי נחלקו חכמים ורבי שמעון שזורי בשאלה האם "יש בילה". המחלוקת מתייחסת ל"פול המצרי", שנזרע בסמוך לראש השנה כדי לאכלו כקטנית. מכיון שלא ניתן לעשר מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת, ובקטנית שלב הגידול הקובע לאיזו שנה משתייכות הקטניות לענין מעשר הוא זמן ההשרשה - לא ברור כיצד להתייחס לתבואה זאת שחלקה הושרשה לפני ראש השנה וחלקה לאחריה. בהקשר לכך מובא בברייתא:

רבי יוסי בן כיפר אמר משום רבי שמעון שזורי: פול המצרי שזרעו לזרע, מקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו השריש לאחר ראש השנה אין תורמין ומעשרין מזה על זה לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. כיצד הוא עושה? צובר גורנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו

לדעת רבי שמעון שזורי, ניתן לסמוך על העירוב של הפירות בכדי לקבוע שהתרומות והמעשרות יופרשו באופן יחסי בשווה על פירות שנה זו ושמתייחסים לשנה שעברה והן מהפירות שמתייחסים לשנה הנוכחית, וכך המעשר של כל חלק מהפירות פוטר את אותה קבוצת פירות. אולם רוב החכמים חולקים על כך, ולדעתם אין לסמוך על הנחה זו ככל שמדובר על דבר יבש.

בפסק ההלכה, נחלקו אמוראים: לדעת שמואל אין בילה בדבר היבש, ואילו רבי יוחנן מחלק בין פירות גדולים יותר מכזית שאינם מערבים היטב, ובין פירות קטנים מכזית שלגביהם ניתן לסמוך על בילה.

להלכה, פסק הרמב"ם כדעת רבי שמעון שזורי, ולדעתו יש בילה אף בדבר יבש, ואילו הראב"ד פסק שאין בילה אלא בדבר לח.

לפי פירושו של הטורי אבן, אף לדעת רבי שמעון שזורי רק במעשר דרבנן ניתן לסמוך על בילה, אך לא בדינים מן התורה.

בדבר לח

במסכת פרה נחלקו החכמים מה דינה של צלוחית שיש בה מי חטאת, ונפלו לתוכה מים רגילים. לפי רבי אליעזר ניתן לפתור את הבעיה בכך שהכהן המזה יזה על הטמא שתי הזאות במקום אחת ואילו לפי חכמים המים פסולים לחלוטין.

בגמרא מוסבר כי לפי חכמים, גם אם נאמר ש"יש בילה" ואם כן בכל טיפה וטיפה יש גם מהמים הכשרים, המים פסולים מכיון ש"הזאה צריכה שיעור" כלומר שבכל הזאה צריך שיהיה שיעור של הזאה, ואי אפשר לצרף שתי הזאות יחד, ומכיון שכך נמצא שלא יתכן לקיים בצלוחית זאת את מצוות ההזאה. לעומת זאת בשיטת רבי אליעזר המכשיר את המים במידה ומבצעים שתי הזאות, קיימים כמה אפשרויות:

• הסבר ריש לקיש: יש בילה, והזאה צריכה שיעור, אלא שניתן לצרף את שתי ההזאות זו לזו, ומדובר כאן שנפלה טיפה אחת בודדת של מים לטיפה אחת בודדת של מי חטאת, כך שכשמזים שתי הזאות ברור שההזאה התקיימה כשורה.
• הסבר רבא: יש בילה, והזאה אין צריכה שיעור, כך שמהתורה ניתן היה לקיים את המצווה בהזאה אחת בלבד, אלא שחכמים קנסו את המזה כדי שלא ירוויח מערבוב המים הזרים במי חטאת, שישאר לו מהחומר היקר.
• הסבר רב אשי (לפי שיטת רש"י): אין בילה, ומדובר במקרה שהתערבבה טיפה אחת בטיפה אחת, ולכן יזה שתי הזאות, משום שאם יזה רק אחת יתכן שזאת הטיפה של המים הפשוטים, ורק כשמזה שתי הזאות ברור שבהזאה נכללה גם הטיפה המקורית של מי החטאת.

לפי שיטת הרמב"ם: אין בילה, ולכן יזה שתי הזאות לחוץ כדי לתלות את המים הפסולים באחת משתי הטיפות.

להלכה, בדבר נוזלי יש בילה.