יציבות הגמונית

תיאורית היציבות ההגמונית היא תאוריה המתייחסת למספר גישות אשר מתמקדות בתפקיד המעצמה או ההגמון בפוליטיקה הגלובאלית. הטענה המרכזית המשותפת בהנחת היסוד של כלל הגישות מקורה בטענתו של החוקר קינדלברגר (Kindleberger) מ-1973 כי "בשביל שהכלכלה הבינלאומית תהיה יציבה, צריך להיות מייצב, מייצב אחד בלבד". כלומר, כלכלה עולמית פתוחה ויציבה דורשת קיומו של הגמון או מעצמה דומיננטית. פיתוח הרעיון והרחבתו לידי תאוריה, נעשה כעשור לאחר מכן על ידי החוקר רוברט קוהן (Keohane) בטוענו, כי מבנים הגמונים של עוצמה אשר נשלטים על ידי מדינה אחת, תורמים רבות להתפתחותם של משטרים בינלאומיים חזקים, יציבים ובעלי שיעור ציות גבוה. מכאן שכאשר אותם מבנים הגמונים מאבדים מכוחם, אזי יש לצפות לירידה בכוחם של המשטרים הכלכליים הבינלאומיים. לפיכך העניק קוהן לתאוריה את שמה "תיאורית היציבות ההגמונית".

רקע ועקרונות מרכזיים

רקע
תאוריית היציבות ההגמונית מציבה מחד את רעיון קיומו של הגמון כגורם מייצב של המערכת הכלכלית הבינלאומית, כאשר ההגמון משמש כגורם מתאם ומחנך למדינות אחרות, על מנת שיוכלו להרגיש בטוחות דיין לפתוח את שווקיהן. מאידך, התאוריה גורסת כי ירידה בכוחו של ההגמון נוטה להיות מקושרת לסגירות כלכלית, חוסר יציבות וליצירת גושים מתחרים. גרעין רעיוני זה עלה לראשונה בכתביו של קינדלברגר כחלק מניתוח היסטורי שהופיע בספרו The World in Depression 1929-1939, בו חקר את הגורמים להיווצרות השפל הכלכלי העולמי של 1929 ואת הסיבות להיותו של המשבר כה נרחב, עמוק וארוך (עד 1939). ניתוחו ההיסטורי מעיד כי המערכת הכלכלית הבינלאומית הפכה לבלתי יציבה וזאת משום חוסר היכולת הבריטית וחוסר הרצון האמריקאי לקבל את האחריות על ייצובה באמצעות שלושה גורמים ספציפיים: 1. שמירה על שוק פתוח יחסית עבור סחורות בשעת חירום, 2. אספקה של הלוואות תקופתיות לטווח הארוך ו-3. ביצוע פיחותים בעיתות משבר. במילים אחרות, המערכת הכלכלית העולמית נותרה חסרת יציבות וללא מדינה שתייצב אותה כמו בריטניה, שלאורך המאה ה-19 הייתה זו שביססה הגמוניה כלכלית על רובו של העולם. המנהיגות הבריטית קושרה עם הגלובליזציה של השווקים, הפתיחות של המסחר הבינלאומי ותנועות ההון, עלייתם של תאגידים בינלאומיים ויציבות כלכלית ופוליטית כללית. מלחמת העולם הראשונה בישרה למעשה את סופה של ההגמוניה הבריטית והתנאים שאותם קידמה. הפרוטקציוניזם גבר, נוצרו גושים אזוריים ותנועת ההון פחתה. הללו גרמו לחוסר יציבות וכתוצאה מכך לשפל הכלכלי שאירע במהלך שנות ה-20 וה-30.
בו בזמן, סוף מלחמת העולם הראשונה, ארצות הברית הפכה להיות המעצמה הכלכלית החזקה בעולם אך עם זאת, היא סירבה בעקביות לקבל את התפקיד שבריטניה לא יכלה עוד להמשיך לקחת על עצמה. יתרה מכך, ארצות הברית אף נקטה במדיניות פרוטקציוניסטית שבאה לידי ביטוי במכס סמוט האולי (1930), אשר קבע הטלת מכס בשיעור של 40% על ייבוא סחורות לתוך שטחה ובכך למעשה, ארצות הברית סגרה את שווקיה לסחורות חיצוניות. בנוסף, ארצות הברית סירבה לתאם את המדיניות המוניטרית עם שאר המדינות.
התוצאה שנבעה מחוסר יכולתה של בריטניה להוביל ומחוסר רצונה של ארצות הברית להנהיג, הביאה לכך שרוב מדינות המערכת ובעיקר אלו החזקות, פנו להגן על האינטרסים הפרטיים שלהן ואילו האינטרסים הציבוריים העולמיים ירדו לטמיון ואיתם למעשה, גם האינטרסים הפרטיים של כל מדינה ומדינה.
עקרונות מרכזיים
מהניתוח ההיסטורי עולים מספר עקרונות מרכזיים לתאוריה המהווים דרישות סף ליישומה של תיאורית היציבות ההגמונית. המעצמה ההגמונית צריכה להיות בעלת יכולת כלכלית המאפשרת לה לספק מנהיגות, כמו גם רצון לכונן ולשמור על הנורמות והחוקים של הסדר הליברלי הכלכלי. תאוריית היציבות ההגמונית כפי שהיא מיושמת בכלכלה הפוליטית הבינלאומית, מגדירה את העוצמה ההגמונית כבעלת עליונות על משאבים חומריים. Keohane מונה ארבעה סוגי משאבים ששליטה עליהם חשובה במיוחד: חומרים גולמיים, משאבי הון, שליטה על שווקים ויתרון יחסי בייצור של מוצרים בעלי ערך גבוה. גורמי העוצמה הללו מעידים כי ההגמון הוא בעל היכולת להנהיג את שאר הכלכלות האחרות, באמצעות השליטה על ההון הפיננסי, טכנולוגיות ייחודיות ומשאבים טבעיים.
עם זאת התאוריה אינה מסיקה זיקה אוטומטית בין העוצמה שמחזיקה מעצמה לבין לקיחת תפקיד מנהיגות על ידה . קל וחומר ההגמוניה עצמה מוגדרת כמדינה אשר היא חזקה דיה לשמר את החוקים ההכרחיים המפקחים על היחסים בין המדינות ואשר מוכנה לעשות זאת. כלומר הגדרה זו אינה מניחה שעוצמה יוצרת באופן אוטומטי תמריצים למעצמה להקרין את עוצמתה כלפי חוץ. יש לקחת בחשבון את הלכי הרוח המקומיים, המבנים הפוליטיים ואת תהליכי קבלת ההחלטות אשר מהווים גורמים חשובים ברצון של מעצמה לקבל על עצמה את תפקיד המנהיגות.

תפקידי ההגמון לייצוב המערכת

על פי תאוריית היציבות ההגמונית, הכלכלה ההגמונית מבצעת מספר תפקידים הכרחיים לפעילותה התקינה של הכלכלה העולמית:

1. העוצמה ההגמונית משתמשת בהשפעתה על מנת ליצור משטרים בינלאומיים המוגדרים באופן פשטני כעקרונות, נורמות, חוקים ותהליכי קבלת החלטות. המשטרים משרטטים את ההתנהגות הלגיטימית והלא לגיטימית, במטרה להגביל עימותים, להבטיח נכסים ולכונן את ההסכמים.
2. העוצמה ההגמונית צריכה למנוע רמייה ואת תופעת ה-free riding (טרמפיסטים) ולעודד שחקנים נוספים לחלוק את ההוצאות הכרוכות בשמירת המערכת הקיימת. קרי, שמירה על כללי המשחק.
3. ההגמון הוא בעל תפקיד כפול: עליו למנוע ממדינות בעלות מונופול בתחומים מסוימים מלנצל מדינות אחרות ובאותה העת, עליו לשכנע מדינות שעלולות לפחות בהתחלה להפסיד מסחר חופשי, להסיר את מחסומי הסחר שלהן.
4. ההגמון חייב לנהל, לפחות ברמה אלמנטרית את מבנה שערי החליפין ולספק בסיס מסוים של תיאום במדיניות המוניטרית המקומית.
5. הצמיחה והדינמיות של העוצמה ההגמונית, מהווים דוגמה להטבות של מערכת השוק ומשמשים כמנוע של צמיחה לשאר המערכת. הייבוא מצד המעצמה ההגמונית, מעורר את הצמיחה של שאר הכלכלות ואילו ההשקעות מצד ההגמון, מספקות למדינות המתפתחות את המימון הדרוש לצמיחתן. כמו כן דרך תהליך של העברת טכנולוגיה וידע, ההגמון מספק למדינות המתפתחות אמצעים הדרושים לפיתוח התעשייתי והכלכלי שלהן.

כפי שניתן להסיק, ההגמון מבצע מספר תפקידים החיוניים לתפקודה התקין של המערכת הכלכלית הבינלאומית. לשם ביצוע תפקידים אלו, קיימים ברשותו שלושה אמצעים עיקריים:

1. גודלו היחסי של שוק ההגמון הוא מקור של עוצמה המאפשר לו לבסס זירת השפעה. ההגמון יכול לבסס את השפעתו על מדינות אחרות על ידי פתיחת השוק שלו למדינות "ידידותיות" או מנגד למנוע כניסה ממדינות "אויבות".
2. תפקידו המרכזי של מטבע (Currency) ההגמון במערכת המוניטרית הבינלאומית, מהווה גם כן מקור עוצמה פיננסית ומוניטארית מרכזית, על ידי הנפקת ואספקת הנזילות.
3. מקור עוצמתו הגדול ביותר של ההגמון נובע מהיכולת של הכלכלה להיות גמישה וניידת. קרי, היכולת של הכלכלה להפוך עצמה ולהגיב באופן מהיר לשינויים בסביבה הכלכלית הגלובלית. דוגמה לכך ניתן לראות בשינויים במחירים או ביתרון היחסי.

מודלים שונים של הגמוניה

תיאורית היציבות ההגמונית היא למעשה תאוריה היברידית המשלבת הן מהגישה הליברלית והן מהגישה הריאליסטית, כמו גם מגישות מוסדיות היסטוריות. לפיכך, ניתן למנות מודלים שונים של הגמוניה הבאים לידי ביטוי בה ואשר ניתן לסווגם על פי המניעים והאסטרטגיות של המדינות ההגמוניות עצמן בבואן לכונן כלכלה בינלאומית ליברלית:

1. ההגמון המנצל - על פי ראיה זו, ההגמון מונע על ידי אינטרסים פרטיים ואבטחת ביטחונו הפרטי. החוקר סטפן קרסנר (Krasner) טוען כי ההגמון ינצל את עליונות עוצמתו במטרה להבנות את מערכת המסחר באופן שיצור יתרון להגמון עצמו. כלומר ההגמון יכול ועלול לנצל את מעמדו במטרה לייצר תוצאות המטיבות עמו יותר מאשר עם מדינות אחרות. כמו כן ההגמון יכול להשתמש באמצעי כפייה בניסיון לשפר את מעמדו, לדוגמה דרך קביעת מכס אופטימאלי ומניפולציות מטבע. החוקר גילפין (Gilpin) בספרוThe Political Economy of the International Relations, טוען כי ארצות הברית אימצה לעצמה את תפקיד המנהיגות והאחריות הנלווית, משום האינטרס הפוליטי, הכלכלי, והאידאולוגי שטמון בו. לשם הבטחת האינטרסים הללו, היא הייתה מוכנה לשלם את ההוצאות לטווח הקצר, כמו גם את ההוצאות הנלוות האחרות שנדרשו לתמיכה במערכת הכלכלית והפוליטית. ארצות הברית ביקשה לקדם את מוצריה מחוץ לשטחה, ליצור משטר עולמי יציב ולחזק את הקשרים הפוליטיים עם בנות בריתה. לפיכך כאשר החלה במערכת שערי חליפין קבועים (הסכמי ברטון וודס), יישמה את תוכנית מרשל והנהיגה את המשא ומתן ב-GATT על הליברליזציה במסחר, היא למעשה דאגה לאינטרסים שלה. ארצות הברית, כמו גם מספר מדינות חזקות אחרות, הרוויחה מהפחתת החסמים של המסחר במיוחד באמצע שנות ה-60 ובהמשך בעת יישום סיבוב קנדי והפחתת התעריפים וזאת משום המונופול הטכנולוגי ומיקומה התחרותי החזק בשוקי העולם.
2. ההגמון הנאצל / המטיב - הגמון המספק את הטובין הציבורי ההכרחי למען האינטרס הכללי של החברה הבינלאומית. קינדלברגר אף טבע את המשפט כי "מנהיגות, משמעותה אספקת הטובין הציבורי של האחריות ולא הניצול של המדינות ההולכות אחרי ההגמון". הוא מוסיף דוגמאות לאחריותו של ההגמון באספקת הטובין הציבורי, כגון: זרימה של הון, מנגנון הפחתה למען אספקת נזילות כאשר המערכת המוניטרית קפואה במשבר, ניהול שיעורי החליפין ויצירת תיאום למדיניות המוניטרית המקומית בין המדינות. כמו כן הוא יוצא נגד דעותיהם של חוקרים כגון קרסנר וגילפין וטוען כי אלו אינם מבחינים בין דומיננטיות לבין מנהיגות במערכת הכלכלית הבינלאומית. לדעתו של קינדלברגר, המנהיגות דוחה את רעיון הניצול ומציבה את רעיון האחריות כאספקת הטובין הציבורי. ראיית ההגמון כמקדם אינטרסים כלליים נטמעה והורחבה על ידי החוקר איקנברי (Ikenberry), אשר טוען כי מעצמות משתמשות במוסדות על מנת לייצר מצב מועדף לאחר עיתות מלחמה ובמטרה לרסן את עוצמתן שלהן ולהרוויח מכך את שיתוף הפעולה של מדינות אחרות העלולות לחשוש מפעולותיו של ההגמון. ההגמון למעשה יוצר מוסדות המפחיתים את חוסר הוודאות באשר להתנהגות הרצויה במערכת הבינלאומית במטרה לשמור על הסדר הקיים. איקנברי טוען כי הסדר שלאחר מלחמת העולם השנייה מוכיח טענה זו בכך שהוא שיקף את טבעה של המערכת האמריקאית אשר סיפקה שקיפות ויצרה הזדמנויות. המוסדות שימשו להצר את עוצמת ההגמון ולהרגיע את המדינות החברות בסדר החדש כי הן לא ינוצלו או יוזנחו בעתות משבר.
3. ההגמון כבעל אינטרסים ואסטרטגיות מעורבות - הגמון זה מונע על ידי אינטרסים כלליים ביניהם יצירת הטבות פרטיות לעצמו, דרך שילוב אסטרטגיות של כפייה ומתן תמריצים. החוקר יונג (Young) מגדיר משטר מסוג כזה, שנוצר על ידי השחקנים הדומיננטים במערכת, משטר כפוי. משטרים אלו אינם מושתתים על הסכמתם הברורה של שאר השחקנים על אף שהם מצייתים למעצמה הדומיננטית, אך אלו מכוננים עקב העדר פתרון פורמלי אחר לבעיות. ההגמון גורם להם לציית לדרישות המשטר על ידי שילוב בין כפייה, שיתוף פעולה ומניפולציה של מתן הטבות. בריטניה במאה ה-19 מהווה דוגמה להגמון שכונן משטר הנוגע לשייט באוקיינוסים והימים ובכך ענה על צורך מסחרי שהיה באותה התקופה ועם זאת יצר הטבות גבוהות יותר בעבור המעצמה הבריטית.

רוברט קוהן, בספרו After Hegemony העלה מספר חששות ביחס להיבט זה של ההגמוניה. בעוד שקוהן טוען כי ההגמוניה והאסטרטגיה של שיתוף הפעולה הם הדדיים בתקופה שלאחר המלחמה, הוא הכיר בכך שההגמוניה עלולה ליצור כפיה בתחומים מסוימים על המדינות החברות במשטר כלשהו ואף לנצל מדינות שאינן חברות. עם זאת, הכפייה היא בבחינת אסטרטגיה המבוססת בעיקר על יצירת הזדמנויות ומניפולציות של תמריצים ולא על כפייה במובן של איום בסנקציות. אין בראייה זאת כדי לשנות את התפיסה לפיה שיתוף פעולה הגמוני ומנהיגות הגמונית פועלים למען אינטרסים של הכלל, כמו גם למען האינטרסים של ההגמון.

מעיון במודלים הללו ניכר כי סוגי ההגמוניה נבדלים זה מזה בעיקר באינטרסים ובאסטרטגיות המיושמות לשם השגתם. ההגמון המטיב, הוא בעל אינטרס בקידום הטבות כלליות דרך אספקה של הטובין הציבורי ואילו ההגמון המנצל, הוא בעל מוטיבציה לקדם את האינטרסים הצרים של עצמו. עם זאת אין הדבר מעיד על כך שההגמון המנצל אינו מספק טובין ציבורי לשאר המדינות. גילפין טוען שההגמון יוצר סדר עולמי האמור לקדם את האינטרס העצמי שלו, אך טוען גם כי הסדר העולמי הוא למעשה טובין ציבורי בפני עצמו המטיב גם עם המדינות המצייתות. יתרה מכך, יש בכוחו של ההגמון לחלץ "תרומות" למען אספקת הטובין הציבורי מהמדינות הכפופות לו. מכאן שניתן לתאר את המעצמה ההגמונית כמעין ממשלה למחצה, המספקת טובין ציבורי ומטילה מס על המדינות הכפופות לה בעבור אספקתו.

תיאורית היציבות ההגמונית בראי הגישות

ליברליזם
על פי הגישה הליברלית, ההגמון לרוב הוא הגמון מטיב, כלומר הגמון המעוניין לספק את הטובין הציבורי במטרה ליצור ולתחזק סדר כלכלי בינלאומי פתוח ויציב. טיעון זה הנוגע לאספקה של טובין ציבורי על ידי השחקן ההגמוני במערכת, מהווה בסיס לתאוריית היציבות ההגמונית. טובין ציבורי הוא מוצר שצריכתו על ידי אינדיבידואל, משק בית או פירמה, אינה מפחיתה מהכמות המוצעת בעבור צרכנים פוטנציאלים אחרים. מתוקף הגדרה זו ניתן להסיק שני אלמנטים חשובים: 1. הטובין הציבורי פתוח לכלל ואינו מדיר את רגליו של אף צרכן, גם אם צרכן מסוים לא שילם על טובין זה. 2. הצריכה של הטובין הציבורי על ידי צרכן כלשהו, אין בכוחה להפחית או לפגוע בצריכה פוטנציאלית של צרכן אחר. דוגמה פשוטה להמחשת רעיון הטובין הציבורי, היא המדרכה, המאפשרת צעידה בטוחה בעבור כלל האנשים החפצים בכך. צעידה על המדרכה מצד אדם אחד אינה פוגעת ביכולתו של אדם אחר לצעוד עליה וכמוכן אלו אינם מחויבים לשלם בעבורה. בזירה של היחסים הבינלאומיים ניתן לומר כי קיימים מספר טובין ציבוריים. דוגמה לכך ניתן לראות בקיומו של מטבע חליפין קבוע ויציב וזאת משום שהוא מכונן מסחר, ממנו כולם יכולים ליהנות. דוגמה נוספת היא, המשטר הקיים באשר לסחר חופשי המבוסס על כלל ה-MFN, עיקרון אי האפליה וההדדיות. עיקרון זה מעניק ויתור על מכסי המגן הניתנים למדינה מסוימת כלפי כלל המדינות החברות במשטר זה.
ריאליזם
הריאליסטים נוטים לצייר את ההגמון כבעל אסטרטגיות ומניעים מעורבים. להשקפתם, היות שהאינדיבידואל יכול "לצרוך" את הטובין הציבורי מבלי לשלם עליו, הטובין הציבורי נוטים להיות מסופקים פחות, אלא אם שחקן הגמוני יהיה מוכן לספק את הטובין הציבורי במטרה לקדם את האינטרס הלאומי שלו יותר מאשר את טובת הכלל. אפשרות נוספת על פי הריאליסטים היא, כי ההגמון ישמש מעין ממשלה/סוכנות עולמית שתכריח את הצרכנים לשלם בעבור הטובין הציבורי באמצעות תמריצים או איומים לעצירת הסחר, ההשקעות או העזרה.
על פי תאוריית היציבות ההגמונית, ההגמון הוא בעל האחריות להבטיח את אספקת הטובין הציבורי של מערכת סחר עולמית פתוחה ומטבע יציב. עם זאת, מערכת כלכלית פתוחה ויציבה שכזו מאוימת באופן מיוחד מתופעת "הטרמפיסטים" - אותן מדינות אשר מרוויחות מהטובין הציבורי, אך מסרבות לשלם את חלקן בעלויות אספקתו. על פי הגישה הריאליסטית, קיומו של הגמון מגביר את הסבירות לקיומה של מערכת כלכלית פתוחה ויציבה ולפיכך הריאליסטים רואים בהגמון כגורם הכרחי ומספיק בעבור קיומה של מערכת כלכלית שכזאת. ההגמון הוא הכרחי משום שהוא מקדם את הפתיחות והיציבות של המערכת הבינלאומית על ידי יצירתם ותחזוקתם של משטרים בינלאומיים, המספקים למעשה רמה מסוימת של ממשול מעל לרמת המדינה בתחומים מסוימים של היחסים הבינלאומיים. לדוגמה, ארצות הברית לקחה את תפקיד ההגמון המנהיג לאחר מלחמת העולם השנייה וכוננה את המשטרים של ה-GATT וה-IMF (קרן המטבע העולמית), אשר היוו מעין סמכויות על לאומיות בתחומן והטביעו ערכים ונורמות ליברליים. כמו כן ההגמון הוא מספיק, כיוון שבמצב בו הוא נמצא בדעיכה או בהיעדרו, קשה לתחזק את אותה מערכת כלכלית פתוחה ויציבה. דוגמה לכך היא למעשה ההגמוניה הבריטית במאה ה-19, אשר היוותה גורם משמעותי בכינון מסחר חופשי ולמעשה דעיכתה, היא זו שהובילה לדעיכת הסחר החופשי ובנוסף גם לפרוטקציוניזם הלאומי שאירע בתקופת בין המלחמות והוביל לשפל הכלכלי הגדול.
מרקסיזם
בעבור הגישה המרקסיסטית הקלאסית, הכוחות הבסיסיים המשפיעים בעולם של הכלכלה הפוליטית הם אלו של מאבק המעמדות וההתפתחות הלא שוויונית. רעיון זה בראשיתו הוצג על ידי הוגה התאוריה קארל מרקס, כתהליך המתקיים רק ברמת המדינה ולפיכך ניתן לטעון כי המרקסיזם הקלאסי אינו עולה בקנה אחד מבחינה תאורטית עם תאוריית היציבות ההגמונית. כמו כן על פי המרקסיזם, אין התפתחות או התקדמות חלקה ללא תקלות, של גורמי הייצור בתוך המערכת הקפיטליסטית וזאת משום שהמערכת הקפיטליסטית מכילה סתירות פנימיות שיובילו לסטגנציה ודעיכה של הרווח ויסתיימו במשבר לגיטימיות של המדינה הקפיטליסטית. מכאן ניתן להבין כי תאוריית היציבות ההגמונית בפריזמת המרקסיזם נראית כתאוריה חלקית בלבד, שכן היא איננה מסבירה את הסתירות או את השינויים הקיימים בתוך המערכת הקפיטליסטית בה ההגמון פועל. גם בעבור הניאו מרקסיסטים אשר מנתחים את רמת המערכת, יהיה זה חסר ערך לדבר על הגמוניה ומוסדות בינלאומיים מבלי להכיר בהם כפועלים במערכת העולמית בתוך הקשר קפיטליסטי המעוצב על ידי הדרישות הפונקציונאליות של הקפיטליזם. עם זאת הניאו מרקסיסטים מגדירים הגמוניה לרוב באופן פשוט כדומיננטיות. החוקר עמנואל וולרשטיין (Wallerstein) הגדיר את ההגמוניה במונחים כלכליים כמצב בו המוצרים של מדינת ליבה מסוימת מיוצרים באופן כל כך יעיל, עד שהם עולים מבחינת התחרות על מוצרים ממדינות ליבה אחרות ובשל כך אותה מדינת ליבה יעילה, תהא המרוויחה העיקרית ממערכת של שוק עולמי פתוח. המרקסיסטים כמו גם הריאליסטים, רואים בעוצמה ובעושר כמשלימים. שתי האסכולות מדגישות את תפקיד ההגמוניה האמריקאית ביצירת הסדר החדש לאחר מלחמת העולם השנייה ואף בוחנות את ההשפעות המטרידות שבשחיקת העוצמה האמריקאית.
עם זאת ישנו פן נוסף באשר לתפיסת המרקסיזם את ההגמוניה והוא בא לידי ביטוי בגישתו של החוקר אנטוניו גרמשי המבחין את ההגמוניה מרק דומיננטיות ומציג את "ההגמוניה האידאולוגית". גרמשי עושה שימוש במושג ההגמוניה במטרה לבטא אחדות בין הכוחות הרעיוניים והכוחות החומריים. טענתו העיקרית היא, כי ההגמוניה באה לידי ביטוי בשליטתה של הקבוצה ההגמונית במדינה, במוסדותיה העיקריים ובתרבות, קרי, ההגמוניה מתבצעת לא רק דרך אמצעי הכפייה כי אם בעיקר דרך האידאולוגיה, באמצעות שליטה תרבותית ופוליטית. אם נשתמש בטיעון זה ברמה הבינלאומית, ניתן לראות כי ההגמון על פי תאוריית היציבות ההגמונית עונה על היבט זה, שכן הוא מפיץ את התרבות, האידאולוגיה והנורמות שלו דרך אותם משטרים ומוסדות אותם הוא מכונן. דוגמה למוסדות כאלו הם קרן המטבע העולמית ומשטר ה-GATT המפיצים את האידאולוגיה המערבית האמריקאית.

דעיכת ההגמון

ההגמון מספק סדר ויציבות למערכת הבינלאומית, תפקיד זה אינו יוצר רק תפישת אחריות מצד המעצמה ההגמונית אלא מביא עמו עלויות חדשות ומתעצמות. ככל שעלויות ההגמון עולות, העודפים שלו הולכים וקטנים כמו גם יכולתו לממן את הוצאותיו שלו. גורם זה בנוסף לביזור של היתרונות הכלכליים, הטכנולוגיים והצבאיים, פועל גם הוא לשחיקת מעמדו של ההגמון. עם התזוזה בחלוקת העוצמה הכלכלית והצבאית הבינלאומית מההגמון למעצמה אחרת אשר נמצאת בנסיקה, יכולתו של ההגמון לתחזק את המערכת פוחתת.
ניתן להסביר את אובדן רצונו ויכולתו של ההגמון לנהל את המערכת, הן בסיבות פנימיות והן בסיבה חיצונית. הסיבות הפנימיות: 1. הצריכה הציבורית והפרטית כמו גם עלויות הגנת המערכת מבחינה צבאית, עולות בהשוואה לחיסכון הלאומי ולהשקעה בייצור. 2. ההגמון הופך יגע ומתוסכל מתופעת "הטרמפיסטים" כמו גם מכך ששותפיו הכלכליים מתחילים להרוויח מהסחר החופשי יותר ממנו. הסיבה החיצונית היא הופעתן של כלכלות חדשות שהן יותר תחרותיות, דינאמיות ויעילות, העולות וחותרות תחת מעמדו הבינלאומי של ההגמון ופוגעות בעודפים הכלכליים שמימנו את העוצמה ההגמונית הגלובאלית. יציבות כלכלית מחודשת דורשת הגמון חדש, בעל סט כללים המוסכמים על כולם (כולל על ההגמון הדועך) או לחלופין, המשך תיאום מדיניות בין המעצמות הכלכליות במערכת.

ביקורת

כאמור, תאוריית היציבות ההגמונית טוענת כי עם דעיכת ההגמון המערכת הכלכלית נעשית בלתי יציבה. החוקר בארי אייכנגרין (Eichengreen) חקר את הדינאמיקה של הדעיכה ההגמונית והציב את השאלה: האם המערכת המוניטרית הבינלאומית אשר תלויה בדומיננטיות של ההגמון כדי לתפקד באופן תקין, תהפך לפחות יציבה? שאלה זו נגזרת ממחקרו הרחב יותר אשר ביקש לבחון את אחת מהנחות היסוד של תאוריית היציבות ההגמונית, האם ההגמוניה אכן מובילה ליציבות המערכת המוניטארית הבינלאומית? לשם כך חקר אייכנגרין באופן אמפירי את השאלה, האם העוצמה של שתי המעצמות (בריטניה וארצות הברית) הייתה קשורה באופן סיבתי ליציבות המערכת המוניטארית הבינלאומית וזאת על ידי בחינת צמיחתן של שלוש מערכות מוניטאריות: 1. סטנדרט הזהב הקלאסי, 2.סטנדרט חליפין הזהב בתקופת בין המלחמות ו- 3. המערכת של ברטון וודס. ניתוחו ההיסטורי מעיד כי העוצמה הדומיננטית הכלכלית במערכת ההגמונית, תרמה לייצובה ולתפקודה של המערכת המוניטארית הבינלאומית. עם זאת אייכנגרין מוצא כי גם למשא ומתן בינלאומי כמו גם לשיתוף פעולה בינלאומי, יש תרומה מרכזית הן בעתות של הגמון מערכתי והן בתקופות של העדר הגמון. יתרה מכך, הוא מוצא כי מגבלותיה של תאוריית היציבות באות לידי ביטוי בעיקר לאורך תקופות זמן ארוכות. קרי, מערכת מוניטארית בינלאומית שתפקודה התקין נחזה על סמך הדומיננטיות של מדינה אחת, עלולה להתברר כלא יציבה לאורך הזמן. אייכנגרין אינו מסתפק בבחינת תרומת ההגמון להתפתחות המשטרים, אלא בוחן גם כיצד תאוריית היציבות מיושמת על הפעילות של המערכות המוניטאריות הבינלאומיות. ממחקרו עולה כי תאוריית היציבות ההגמונית עוזרת להבנת הפעילות התקינה יחסית של המערכות המוניטאריות של תקופת סטנדרט הזהב הקלאסי ותקופת מערכת ברטון וודס המוקדמת. עם זאת אייכנגרין מוצא גם כי המערכת המוניטארית מבוססת יותר על שיתוף פעולה בינלאומי.
בדומה לאייכנגרין, גם רוברט קוהן המזוהה בעיקר כתומך התאוריה וכמי שהעניק לה את שמה, בוחן את התאוריה ואף מותח ביקורת על טווח ישימותה. קוהן בוחן את תאוריית היציבות ההגמונית והשפעתה על השתנות המשטרים הבינלאומיים מתוך ההנחה, כי שינויים במבנה הכלכלי הבינלאומי הכללי, אמורים להסביר את השינויים במשטרים הבינלאומיים. לשם כך קוהן חקר את השינויים שחלו בין השנים 1967–1977, בשלושה תחומים: 1. המסחר בסחורות מיוצרות, 2. יחסים מוניטארים בינלאומיים ו-3. המסחר בנפט. קוהן מוצא כי תאוריית היציבות ההגמונית מסבירה היטב שינויים שחלים באופן כללי במשטרים (regimes) ספציפיים, רק כאשר שינויים אלו מצריכים ניתוח של חלוקת העוצמה החומרית שקיימת במערכת. סמנים של עוצמה חומרית יכולים להיות תוצר מקומי גולמי של מדינות, עתודות מוניטאריות, אחוז יבוא/יצוא נפט מדיני וכדומה. עם זאת קוהן טוען כי תאוריית היציבות ההגמונית אינה מכילה סמנים פחות מוחשיים המהווים גם כן מקורות עוצמה, כגון אמון (של מדינה בעצמה או במטבע), מעמד פוליטי ביחס לשחקנים אחרים במערכת ועוד. לפיכך קוהן מגיע למסקנה כי תאוריית היציבות ההגמונית מספקת הסבר טוב אך ורק בנושאים ספציפיים הדורשים ניתוח של מקורות עוצמה חומריים, אך אינה יעילה בהסברת תחומים אחרים הנוגעים גם למקורות עוצמה שאינם חומריים. אי לכך קוהן טוען כי התאוריה היא תאוריה המתאימה לתחומים מסוימים ואינה מהווה מודל מבני כללי של המערכת.
כמו קודמיה, גם החוקרת הלן מילנר (Milner) דנה בשאלה האם ההגמוניה מייצרת יציבות. היא סוקרת את הגישה הריאליסטית של תיאורית היציבות ההגמונית הרואה את חלוקת העוצמה בין המדינות, כגורם המרכזי בהסברת הפתיחות והיציבות של הכלכלה הבינלאומית. מילנר חולקת על השקפה זו ומצטרפת לטענתו של קוהן כי חלוקת העוצמה במערכת, אינה גורם בלעדי שמעצב את מאפייני הכלכלה הבינלאומית, אלא גם המוסדות הבינלאומיים שותפים לכך. לטענתה הכלכלה העולמית כמו גם הפוליטיקה העולמית, יהיו פחות יציבים, פחות פתוחים ויותר נוטים לקונפליקט בהיעדר המוסדות הבינלאומיים. מילנר מציגה סמנים נוספים המשפיעים על הכלכלה הבינלאומית ויציבותה כגון: הערכים וכוחם בקביעת יעדים, מטרות וסדרי עדיפויות. היא מביאה את עליית התמיכה בתוכנית המאקרו כלכלית הקנסייאנית לאחר מלחמת העולם השנייה ואת הדומיננטיות של אמונות מונטריסטיות המדגישות את תפקיד הממשלה בשליטה על כמות הכסף, כהסבר מרכזי לכינונם של מגוון מוסדות בינלאומיים. מילנר מציינת אף את השפעתה של הפוליטיקה המקומית וטוענת כי התמקדות בשחקנים החברתיים והמקומיים כמו גם במוסדות, עשוי להביא להבנה כי סמנים אלו הם מרכזיים בעיצוב המערכת הכלכלית ולא רק חלוקת העוצמה שהיא הגורם המסביר המרכזי בתאוריה.
חוקרת נוספת המבקרת את ההנחות הבסיסיות של תאוריית היציבות ההגמונית היא ג'ואן גואה (Gowa). תאוריית היציבות ההגמונית מניחה כי הגמונים פועלים ליצירת סחר חופשי אך גואה מצידה מראה, כי הגמונים רציונלים לא תמיד יעדיפו סחר חופשי אלא דווקא יבקשו ליצור מכס אופטימלי, אשר ייטיב עימם. כמו כן, תאוריית היציבות ההגמונית טוענת כי ההגמון פועל לספק טובין ציבורי. כפי שהוזכר לעיל, טובין ציבורי הוא בעל שתי תכונות מרכזיות: 1. פתוח לצריכת הכלל ו-2. צריכתו אינו פוגעת בכמות המוצעת לאחרים. גואה טוענת כי סחר חופשי, איננו טובין ציבורי כפי שתומכי תאוריית היציבות ההגמונית טוענים וזאת משום שסחר חופשי נכשל בקיום העיקרון הראשון של הטובין הציבורי, דהיינו, הוא כן מדיר את רגליהם של שחקנים מסוימים והוא איננו פתוח לכולם. לפיכך היא מסיקה כי קיומו של הגמון אינו הכרחי לקיומה של מערכת כלכלית בינלאומית יציבה. עם זאת לטענתה, הפגם המשמעותי ביותר בתאוריית היציבות ההגמונית, הוא במהות זירת הפעלתה של התאוריה, קרי הזירה הגלובאלית של הסחר בין המדינות בעולם אנארכי. המשמעויות הביטחוניות מסחר בעולם אנרכי, עולות מקשרו ההדוק עם היעילות שבה משאבים מקומיים מתפנים בעבור שימושים צבאיים. הסחר מגביר את פוטנציאל העוצמה הצבאית של כל מדינה אשר סוחרת ומכאן שסחר חופשי עלול לערער את מאזן העוצמה בין מדינות המערכת. גואה מסכמת את טענותיה באומרה כי מתוך ההשפעות הביטחוניות הנגזרות מעולם אנרכי, סביר להניח כי מערכת כלכלית פתוחה, לא תהא מועדפת על ההגמון. בשל כך היא מאמינה כי תאוריית היציבות ההגמונית איננה ישימה בעולם שכזה משום שהיא אינה לוקחת בחשבון את הזווית הביטחונית.

לקריאה נוספת

• גרמשי, אנטוניו. על ההגמוניה: מבחר מתוך מחברות הכלא. מהדורה מחודשת. ישראל: רסלינג, 2009.
• Cox, Robert W. "Social Forces, States and World Orders: Beyond International Relations Theory." Millennium: Journal of International Studies 10, No.2 (1981): 126-155.
• Eichengreen, Barry. “Hegemonic Stability Theories of the International Monetary System.” In Can Nations Agree?: Issues in International Economic Cooperation, edited by Richard N. Cooper et al., 255-298. Washington D.C.: The Brookings Institution, 1989.
• Gilpin, Robert. The Political Economy of International Relations. New Jersey: Princeton University Press, 1987.
• Gilpin, Robert. War and Change in World Politics. Cambridge: University Press, 1981.
• Gowa, Joanne. "Rational Hegemons, Excludable Goods and Small Groups: An Epitaph for Hegemonic Stability Throry?" World Politics 41, no. 3 (1989): 307-324.
• Ikenberry, John G. After Victory. New Jersey: Princeton University Press, 2000.
• Keohane, Robert O. After Hegemony: Cooperation and Discord in the World Political Economy. New Jersey: Princeton University Press, 1984.
• Keohane, Robert O. "The Demand for International Regimes." International Organization 36, no. 2 (1982): 325-355.
• Keohane, Robert O. "The Theory of Hegemonic Stability and Changes in International Economic Regimes, 1967-1977." In Change in The International System, edited by Ole R. Holsti et al., 131-162. Colorado: Westview Press, 1980.
• Keohane, Robert O., and Joseph S. Nye. Power and Interdependence: World Politics in Transition. Boston: Little Brown, 1977.
• Kindleberger, Charles P. "Dominance and Leadership in the International Economy: Exploition, Public Goods and Free Rides." International Studies Quarterly 25, no. 2 (1981): 242-254.
• Kindleberger, Charles P. The World in Depression 1929-1939. London: The Penguin Press, 1973.
• Krasner, Stephen D. "Structural Causes and Regime Consequences: Regime as Intervening Variables." International Organization 36, no. 2 (1982): 185-205.
• Krasner, Stephen D. "State Power and the Structure of International Trade." World Politics 28, no. 3 (1976): 317-347.
• Milner, Helen V. "International Political Economy: Beyond Hegemonic Stability." Foreign Policy. no. 110 (1998): 112-123.
• Snidal, Duncan. "The Limits of Hegemonic Stability Theory." International Organization 39, no. 4 (1985): 579-614.
• Strange, Susan. “Toward a Theory of Transnational Empire.” In Global Changes and Theoretical Challenges: Approaches to World Politics for the 1990’s, edited by Ernst-Otto Czempiel and James N. Rosenau. Lexington: Lexington Books, 1989.
• Wallerstein, Immanuel. The Modern World System II: Mercantilism and the Consolidation of the European World-Economy, 1600-1750. New York: Academic Press, 1980.
• Young, Oran R. "Regime Dynamics: The Rise and Fall of International Regimes." International Organization 36, no. 2 (1982): 277-297.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27009986יציבות הגמונית