ינקו ז'יאנו

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. ינקו ז'יאנו (ברומנית: Iancu Jianu;‏ 1787 - 14 בדצמבר 1842, היה היידוק ולאכי נודע בחבל אולטניה.

ינקו ז'יאנו נולד בקרקאל, בחבל אולטניה, בנסיכות ולאכיה, למשפחת בויארים. אביו, קוסטקה ז'יאנו, היה פחרניק ואיספרבניק^[1] וינקו היה הצעיר מבין ארבעת בניו.

יון גיקה תיאר את ינקו ז'יאנו כגבר קצר קומה, מוצק, סמוק לחיים, מגולח פרט לשפם קטן וצפוף. הוא נהג לשאת באזורו שני אקדחים וסכין בעלת ידית עשויה מעצם ובידו הימנית החזיק רובה מאוזן. סיפרו שהיה רוכב מצטיין, מיומן מאוד בשימוש בכלי נשק וצלף הקולע את כדורו בחור של טבעת. הוא היה עולה על סוסו בזינוק, ללא שימוש באמצעי עזר כלשהם וגם מבלי להניח את ידו על הסוס.

ינקו ואחיו ירשו נחלות מאביהם ומצבם הכלכלי היה טוב.

המאבק נגד אוסמאן פאזוואנטואולו

ינקו ז'יאנו מוזכר בין ההיידוקים והפנדורים מחבל אולטניה שלחמו נגד פשיטות חיילי אוסמאן פאזוואנטואולו ואף יותר מזה, מסופר שבאחד הקרבות הוא פצע את אוסמאן פאזוואנטואולו בעינו ומאז כונה "פאזוואנטה שתום העין". בפשיטות נגדיות שערכו ההיידוקים והפנדורים אל הגדה הדרומית של הדנובה הצליחו אלה, בהנהגת ינקו ז'יאנו, לעלות באש את בירת פאזוואנטואולו, וידין ואף להרוג את אוסמאן פאזוואנטואולו. על פי מקורות אחרים פאזוואנטואולו הורעל על ידי רופאו היהודי בהוראת הסולטאן.

ההיידוק ינקו ז'יאנו

ב-1810, מסיבה לא ברורה, הרג ז'יאנו את חוכר האחוזה של ברנקובן (Brâncoveni) ומאז ועד 1817 התנהל, יחד עם חבורתו, כהיידוק. ב-1812 נלכדו ינקו ז'יאנו וחבורתו על ידי השלטונות ונכלאו בקרקאל. מקרקאל הועברו לקראיובה ומשם למשפט בבוקרשט. במשפט נידונו לשישה חודשי מאסר ונשלחו לעבודות כפייה במכרה המלח בטלגה (Telega). הימלטותו משם בחברת כנופייתו הביאה לפרסום הראשוני שלו.

בשנים 1813 - 1814 ז'יאנו שדד במחוז גורז' כמרים, בויארים ופקידי ממשל, רומנים ויוונים, ללא אפליה. ב-1814 שוב נתפס על ידי השלטונות והובא לבוקרשט, למשפט בפני השליט. השליט חנן אותו לאחר שהתחייב לפצות את הנשדדים ורכושו נתפס כערבון. לאחר שאחיו של ינקו, אמזה, שילם סכום גדול לכיסוי נזקי מעשי השוד, הושבו לינקו אחוזותיו.

לפרסום רב נוסף זכה ז'יאנו ב-1815 בעקבות שוד מרכבת הדואר של השליט, שוד בו זכה בסכומים גדולים מאוד. השלטונות הקצו כוח קבוע של 120 שכירים שנשלחו בעקבותיו, אך ינקו ז'יאנו חמק מהם בהצלחה. בנובמבר 1816, לקראת החורף, פיזר ז'יאנו את חבורתו ובעצמו מצא לו מקום מקלט. ב-17 באפריל 1817 השלטונות גילו את מקלטו, עצרו אותו והביאו אותו לבוקרשט למשפט. ז'יאנו נידון לעונש מוות, אך לפני הוצאתו להורג נמצאה צעירה, סולטאנה גלציאנו (Sultana Gălăţeanu), מהמלוות של בת השליט, שהביעה את רצונה להינשא לנידון למוות ולפי המנהג העתיק נישואים כאלה זיכו את הנידון בחנינה.

ז'יאנו התחייב להפסיק את פעילותו כהיידוק וכך עשה. הוא נשא את סולטאנה וחי חיים שקטים באחוזותיו. תשלום הנזקים לנשדדים לא יצא לפועל, כי השליט ברח ובכך נפסקו המשפטים שנערכו נגדו אצל השליט.

המהפכה של טודור ולדימירסקו

עם פרוץ המהפכה של טודור ולדימירסקו השאיר ז'יאנו את רעייתו ואת ילדיו באחת מאחוזותיו והתייצב בפני ולדימירסקו כלוחם מתנדב. ולדימירסקו מינה אותו קפטן של פנדורים ושלח אותו לנהל משא ומתן עם הפאשה של סיליסטרה. באוגוסט 1821, לאחר דיכוי המהפכה, נעצר על ידי הפאשה. לאחר שחרורו מהכלא הטורקי עבר לגור בבית קטן שהיה לו בבוסתן בכפר קילי (Chilii), כי על אחוזותיו הייתה השגחה.

הוא נעצר שוב ב-1823, בחשד שניסה להוליך מהפכה חדשה, אך החשדות הופרכו והוא שוחרר וחי חיים שקטים עד מותו ב-1842.