רבי יוסף פיימר

מתוך המכלול
(הופנה מהדף יוסף פיימר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי יוסף פיימר (נודע בכינויו ר' יוסל'ה סְלוּצְקֶר (=יידיש: מסלוצק); תקנ"ו, 1796 (בערך) - ל' בניסן תרכ"ד, 6 במאי 1864) היה רב ליטאי, רבה של סלוצק, שנחשב בליטא לאחד מגדולי הדור.

ביוגרפיה

נולד בשקוד לרב מאיר[1] ולגליקה (בת אברהם, נפטרה ל' בסיוון תר"ג) פיימר. בצעירותו למד בחברותא עם יעקב בנדיטמן, שנעשה לימים רבה של בויסק. למד בישיבת וולוז'ין והיה לתלמידו המובהק של רבי חיים מוולוז'ין[2], שאף סמך אותו לרבנות והדריך אותו בעבודה הרבנית.

לאחר נישואיו לרייזל בת ר' מאיר, התמנה לרבנות העיירה לוקניק, וכפי הנראה בעיירה זו למד אצלו רבי ישראל ליפקין מסלנט[3].

בחורף שנת תקפ"ט, 1828, נבחר לכהן ברבנות העיר סלוצק, כשהוא בן שלושים ושלוש שנים בלבד. הוא כתב תשובות הלכתיות לכל רחבי ליטא, והיה לאחד מגדולי הרבנים בליטא בדורו. בשנת תרי"ח, 1858, היה חבר בית הדין שקבע את הסדרי הנהלת ישיבת וולוז'ין לאחר הסכסוך המתמשך שפרץ בה, לצידם של רבי דוד טביל ממינסק, רבי יצחק אלחנן ספקטור מנובהרדוק, ורבי זאב וולף לנדוי, ה"מגיד מישרים" מווילנא.

הוא נודע בתקיפותו בעניינים ציבוריים לצד עדינותו במישור האישי ביחסו המקרב לעניים ולבני נוער. הוא כיהן בסלוצק במשך 35 שנה, ובשנת תרכ"א לאחר שקיבל על עצמו מינוי לרבנות מינסק, הסכים לבטלו לאור הפצרת אנשי הקהילה בסלוצק. הוא כתב את צוואתו בכ"ט בניסן תרכ"ד, ולמחרת אותו יום נפטר (ל' ניסן, 6 במאי 1864). החליף אותו כעבור מספר חודשים, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק[4].

רוב כתביו אבדו בשרפה שפרצה בבית בנו בערב ראש חודש אב ה'תר"ף 1920. שני כרכים ובהם אוסף שאלות ותשובות שלו שרדו, ונדפסו בשנות ה-80 בירושלים.

משפחתו

לקריאה נוספת

  • אלחנן שפירא, לתולדות רבינו יוסף פיימער זצ"ל מסלוצק, בתוך: שו"ת רבנו יוסף מסלוצק, מהדורה חדשה, ירושלים: מכון ירושלים, תש"ס (להלן בפרק "קישורים חיצוניים") עמ' 9–18

קישורים חיצוניים

ספריו

הערות שוליים

  1. גם אביו של הרב מאיר פיימר נקרא ר' יוסף בן ר' מאיר, ומקור המשפחה מבוהמיה.
  2. הוא נחשב לאחד מגדולי תלמידיו, ראו על כך: עליות אליהו: תולדות רבינו הגר"א, בסוף הספר הערה קכב.
  3. על כך ראו: הרב גרשון קיציס, רבי ישראל סלנטר - מקצת ענינות: ר' יוסף פיימר - רבו של הגרי"ס, בתוך: המעיין, כרך כג, גיליון ד, ירושלים, תמוז תשמ"ג, עמ' 12 ואילך.
  4. ...עדת בני עיר סלוצק מצאו עתה נוחם..., המגיד, 14 בדצמבר 1864.
  5. ראו עליו: 'גירושיו של ישראל באהמר', בתוך: יהודה סלוצקי (עורך), באָברויסק: ספר הזיכרון לקהילת בוברויסק ובנותיה, תל אביב: תרבות וחינוך; הוצא על ידי יוצאי בוברויסק במדינת ישראל ובארצות הברית, תשכ"ז, עמ' 671 (ספר יזכור לקהילת בוברויסק, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 691).
  6. צערינכאוו. לפי 'תולדות', להלן "לקריאה נוספת".