טיל קרקע-אוויר
טיל קרקע־אוויר (בראשי תיבות: טק"א; באנגלית: Surface to Air Missile ובראשי תיבות SAM) הוא שם כולל למערכות הגנה מפני כלי טיס, באמצעות שיגור טילים לעברם על ידי כוחות קרקעיים.
רקע
טיל נגד מטוסים (נ"מ) נולד כתוצאה מאילוצים היסטוריים שנוצרו בשל שיפור מתמיד במערך המוטס. במהלך מלחמת העולם השנייה, הנשק שהיה בשימוש על מנת להפיל כלי טיס מן הקרקע היו תותחים אוטומטיים מהירי ירי. באותה העת, מעבר לכך שלא שטכנולוגיית הטילים לא הייתה זמינה דיה, גם לא היה צורך בה, כיוון שהתותחים גברו על מהירות המטוסים ומיגונם. המצב השתנה לאחר המלחמה, כאשר התחיל עידן הסילון, מעטפת הביצועים של מטוסים גדלה, רום הטיסה עלה, המהירות גברה מאוד וגם הטווח. עקב כך נוצר הצורך במערכת שתתמודד עם מטוסים המצויים מחוץ לטווח הירי היעיל של תותחי הנ"מ.
כבר במלחמת העולם השנייה מדענים גרמניים החלו בפיתוח כלי טיס מונחי רדיו שיוכלו לפגוע במטרות אוויריות. בתקופת המלחמה הקרה, במקביל לעלייה ביכולות של מטוסי הקרב וההפצצה, שופרו מכ"מי הגילוי והעקיבה אחר מטוסים ושופרו יכולות החישוב שהן הכרחיות להנחיה של הטיל באופן שהספיק כבר בסוף שנות ה־50 של המאה ה־20 לפיתוח וייצור טילי קרקע־אוויר מבצעיים. במרוצת העשורים שופרו הטילים כך שיכלו ליירט מטרות קטנות יותר כגון רקטות וטילי קרקע־קרקע.
דוקטרינות הפעלה
יחידת טק"א יכולה להיות מופעלת בצורות שונות, אך יש כמה שיטות מקובלות להפעלתן:
- הגנה מלאה – מדינות אשר מעריכות את כוחו האווירי של האויב בצורה גבוהה ומאידך מעריכות את יכולתן זו ברמה נמוכה, ישקיעו משאבים בהקמת קו נ"מ נייח על הגבולות המאוימים והוא מהווה את הכוח העיקרי להשגת עליונות אווירית. גישה כזו אימצו מדינות ערב בעבר, במיוחד בשנות ה־70 בתקופת מלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
- הגנה חלקית – באופן הפוך מהשיטה הראשונה, מדינות אשר מעריכות ברמה גבוהה את יכולותיהן האוויריות לעומת אויביהן, יפעילו כוחות נ"מ ברמה פחותה כאשר אלו אמורים לשמש כוח זמין לזמן הקצר שבין הופעת האיום לבין הגעת הכוחות המוטסים. דוקטרינה זו מאומצת על ידי צה"ל, אשר מערך הנ"מ בו מצומצם לעומת מערך המטוסים הגדול.
- הגנה אזורית – כיום, בעידן בו האיום לא נובע רק מחדירה של כלי טיס מאוישים, אלא גם מטילי קרקע־קרקע, רקטות או חימוש מונחה אחר, נולדו מערכות יירוט שנועדו להגן על סביבתן והן מהוות "חגורות הגנה" לאותם אזורים מאוימים. מערכות כמו חץ 2 וכיפת ברזל, ליירוט רקטות וטילים פועלות בצורה זו.
טקטיקת ההגנה
הגנה ניידת
קיימות מערכות טילי נ"מ ניידות, שתפקידן לשמש כחגורת הגנה צרה על מתקנים אסטרטגיים כמו מבני שלטון, מפקדות, שדות תעופה או מתקני גרעין. מערכות מסוג זה מיוצרות גם במערב וגם במזרח ואליהן משתייכים טילי הכתף וטילים גדולים יותר הניצבים על משגרים ניידים.
מאפייני מערכת מרכזיים
גם כאשר מדברים על טילי כתף כמו FIM-92 סטינגר או 9K32 סטרלה־2 וגם כאשר מדברים על טילים גדולים יותר דוגמת ה־MIM-72 צ'פרל או ה־SA-9, עקרון הפעלתם הוא שיש מכ"ם עקיבה (לאו דווקא ייעודי של המערכת) שמטרתו לחפש את כלי הטיס. המכ"ם מעביר בקשר את המיקום (הכיוון והמרחק) של כלי הטיס והסוללות פונות לסריקה ויירוט. בסוללות חדישות יותר שנבנו בשנות ה־90 יש אפשרות למכ"ם הגילוי להזין נתונים למערכת השיגור של הטילים ובתוכה למכ"ם העקיבה וכך נפתר הצורך בדיווחי קשר והמידע זורם באופן אלקטרוני. בכך, מערכות הנ"מ הקטנות כמעט שלא מאבדות מניידותן, אך מעלות את כושר היירוט שלהן.
פריסה
במקרה של טילי כתף יש שתי אפשרויות, האחת היא שחיילים יישאו על גבם טילים ויתקדמו עם הכוחות הלוחמים (כמו שריון וחי"ר), או שירכיבו מעין סוללה שמטרתה להגן למשל על מתקן אסטרטגי מסוים או גבול סטטי.
הגנה נייחת
הגנה נייחת נגד מטוסים נעשית בדרך כלל כשמירה על קווים ארוכים יחסית ולא על מתקנים קטנים. למערכות הנ"מ הגדולות יש טווח גדול בדרך כלל והן לא מתניידות בקלות, אף על פי שיש שיפור כל הזמן גם בתחום זה. אל קבוצה זו משתייכות מערכות כמו MIM-104 פטריוט ו־MIM-23 Hawk האמריקאיות או ה־S-300 וה־S-400 הרוסיות. בשנים האחרונות הפכו מערכות הנ"מ הגדולות לניידות יותר ואף מסוגלות לדלג בין אתרי שיגור ולהתמקם באתר חדש בזמן קצר יחסית, אך עדיין המערכות הקומפקטיות המשתייכות לקטגוריה הקודמת ניידות הרבה יותר.
מאפייני מערכת מרכזיים
לכל מערכת טילי קרקע אוויר מסיבית, בין אם היא ממוקמת על משגרים ניידים, קבועים או ימיים (המשוגרים מפלטפורמות של אוניות), יש מרכיבים משותפים:
- מכ"ם גילוי ועקיבה – לעיתים מחולקים לשני מכ"מים שונים כמו במערכת ההוק או ביחידה אחת כמו אצל הפטריוט. המכ"מים שולחים אותות לחלל האוויר, וכאשר האותות נתקלים בעצם הם חוזרים למכ"ם ומראים לו היכן כלי הטיס נמצא, לאיזה כיוון הוא טס ואת מהירותו.
- קרון או חדר בקרה – בו יושבים המפעילים המפקחים על פעילות המערכת, ורשאים לשגר טיל על איום מתקרב.
- משגר – מתקן עליו מוצבים הטילים. מקושר (באופן חוטי או אלחוטי) למרכז הבקרה שמעביר לו פקודות שיגור, צידוד או הגבהה.
- טיל – הטילים של מערכות היירוט הגדולות שונים מאוד מהטילים של המערכות הניידות. הטילים גדולים יותר, בעלי מהירות גבוהה יותר, טווח ורום טיסה גדולים יותר ובעלי ראש קרב גדול יותר. בנוסף, לרוב מצוידים בראש ביות מונחה מכ"ם.
פריסה
מערכות יירוט גדולות יהיו מחולקות בדרך כלל לסוללות כאשר בכל סוללה יש מספר משגרים. הסוללות יהוו חלק מגדוד נ"מ שיכיל 3–4 סוללות ואשר במערכות נ"מ מסוימות, לאותו הגדוד יהיה מרכז בקרה גדודי. במקרה בו לצבא יש כוחות נ"מ גדולים, אפשרי שיחידות יתאגדו לחטיבה ואף לדיוויזיה (כפי שהיה למשל במצרים בראשית שנות ה־70 של המאה ה־20).
טילים נגד טילים
ערך מורחב – טיל נגד טילים
בשני העשורים האחרונים ישנה התעסקות מואצת בבנייה ופיתוח של מערכות ליירוט כלי טיס שאינם מטוסים, כמו טילים ורקטות. הסיבה שטילי נ"מ קונבנציונליים מתקשים בהפלת טילים, היא משום ששטח החיתוך המכ"מי של הטילים הוא קטן יחסית, מה שמקשה על גילויים ובנוסף מהירויותיהם גבוהות הרבה משל מטוסים וטילי הנ"מ הרגילים לא מיועדים להתמודד מול איום כזה.
כבר בשנות ה־80 של המאה ה־20 הגה נשיא ארצות הברית רונלד רייגן את הרעיון של מלחמת הכוכבים, אשר לפיו, ארצות הברית וברית המועצות יפתחו טילים שיוכלו ליירט טילים גרעיניים בין־יבשתיים. בפועל עד 2007, לא היו לשתי המעצמות, לא לארצות הברית ובטח לא לרוסיה (ברית המועצות התפרקה שני עשורים קודם לכן) מערכות יעילות ליירוט טילים. ישראל הייתה המדינה היחידה שכבר משנת 2003 הפעילה כוח סדיר ליירוט טילים במסגרת מערכת החץ.
העשור הראשון של המאה ה-21 התאפיין בצמיחה מהירה ומשמעותית של כוחות ההגנה האווירית מפני טילים, הדבר התרחש בארצות הברית מההבנה שיותר קל לאויביה להשתמש בנשק תלול־מסלול (רקטות, טילים) מאשר בשריון או במטוסי קרב. בעקבות האיום הגרעיני הגובר ממדינות "סוררות" כמו קוריאה הצפונית או איראן, החליטה ארצות הברית ב־2002 לבטל את האמנה על איסור הייצור של טילים נגד טילים (ABM TREATY), דוגמאות למערכות יירוט:
הגנה מרחבית בגובה רב (THAAD) - מערכת יירוט הטילים סטאנדרד 3.
מערכת החץ – פיתוח ישראלי במימון אמריקאי־ישראלי, כיום מערכת החץ 2 היא מבצעית ואף רשמה הפלה של טיל S-200.- החץ 3 היא מערכת הגנה אווירית ישראלית שייעודה הוא יירוט טילים גרעיניים מחוץ לאטמוספירה.
טילים נגד רקטות
בעקבות האיום הגובר על ישראל שמתבטא בשיגורי רקטות קצרות טווח מרצועת עזה ובשיגורי רקטות קצרות וארוכות טווח מגבול לבנון, החליטה ממשלת ישראל לספק מענה לבעיה. במסגרת זו פותחו שתי מערכות נשק:
- כיפת ברזל היא מערכת הגנה אווירית טקטית שייעודה הוא הגנה מרחבית על תשתיות צבאיות ואזרחיות ואף על ערים שלמות מפני ארטילריה רקטית, פצמ"רים וכלי טיס מנמיכי טוס. המערכת פותחה בישראל וזכתה להצלחה חסרת תקדים מאז שהפכה למבצעית ב־2011.
- קלע דוד – מערכת שייעודה ליירט רקטות וטילים לטווחים בינוניים, וגם ליירט כלי טיס וטילי שיוט.
ראו גם
- נשק מונחה
- נ"מ
- טיל אוויר־קרקע
- רשימת טילי קרקע־אוויר, לפי כינוי נאט"ו מופיעה בקישור שלהלן: List of NATO reporting names for surface-to-air missiles
- פיתוח המענה לטילי הקרקע-אוויר ולתקיפת שדות תעופה ממלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים, 1970-1973 - מאיר פינקל \ אתר מחלקת היסטוריה
קישורים חיצוניים
36007324טיל קרקע-אוויר