טיוטה:חתונה ביום שישי
חתונה בימי שישי הוא מנהג עתיק יומין לקיים חתונות בימי שישי ולאכול את סעודת המצוה בליל שבת.
המנהג ומקורו
חתונה ביום שישי היתה נהוגה במיוחד בקהילות עניות כדי לחסוך את דמי סעודת החתונה. על ידי איחודה עם סעודת ליל שבת.[1]
הרב דוד אופנהיים מסכם את מנהגי חתונות ביום שישי בספרו ישיב לדוד (ח"ג עמוד קפט):
{{{1}}}
- וזה יצא ראשונה מיום השני לאחר השפין האלץ (= שבת שלפני החתונה - עיין שע"ת לשו"ע או"ח תצג ס"ק ז) ואילך מחוייבים אבי החתן והכלה לעשות סעודה בצהרים ולקרוא לקרובים ובני משפחתם ולכל הפחות שיהיו עשרה קרואים כדי לברך ברכת המזון בעשרה.
- ומיום השלישי ואילך דהיינו יום אחד קודם מאנס מויל (=סעודה שהיו העשירים עושים לכבוד החתונה שני לילות לפני החתונה) מחויב החתן ללכת לבית הכנסת עם מלבושי שבת וסרבל של יו"ט בכל בוקר וערב עם משרתיו ולעמוד על מקום אביו שבבה"כ עד יום החתונה ומיום השלישי ואילך אין אומרים תחנון בביה"כ.
- הסעודת מאנס מויל וסבלונות (=סעודה בלילה שלפני החתונה) וסעודת ליל החתונה וסעודת השענק וויין (=שבת שלאחר החתונה) יקוים כמו בשארי החתונות ולא ישונה כלל.
- החתונה תהיה ביום ו' וביום ו' לעת ערב בעת קבלת שבת יעמדו שני אנשים הקרובים משני הצדדים אחד מצד החתן ואחד מצד הכלה לפני פתח בית הכנסת ויתנו לכל מי שיהיה שושבין איזה בדי הדס להריח או פירות כגון לימונ'ן לכבודו ויגידו לו לאמר שיהיה ליום מחר מוכן להיות שושבין לקרוא לס"ת.
- ביום השבת בשחרית בהליכתם לביה"כ מחוייבים כל השושבינים לכל מי שנתנו לא השושבינים קרעג'י והעמדה לברייטשטיק ולהשכים על פתחו של החתן עם החדשים קרעג'י שלהם ולילך עם התחן עד פתח ביה"כ. ולפני החתן ילכו כל מיני כלי זמרים לנגן ולשמוח. והשושבינים מחוייבים לילך עם החתן עד עד המקום של החתן שבביה"כ ולעמוד אצלו. והאנשים העומדים שמה אצל המקום של החתן ילכו ממקומותיהן, כדי שיעמדו שמה השושבינים עד לאחר יתיאה מביה"כ. וכה יעשו הנשים שושביניות והקרובים משני הצדדים להשכים על פתחה של הכלה ולהוליכה לבית הכנסת על מקום הכלה שבביה"כ עם כלי זמרים כנ"ל ויעמדו הנשים הקרובות והשושביניות אצל הכלה עד לאחר יציאה מביה"כ ולהוליכה ג"כ לביתה וגם אומרים היוצר כמו שנדפס בתפילות.
- ובעת הוצאת ס"ת מהיכל, מחוייבים כל החזנים והמשוררים לנגן "על הכל", וגם "ויעזור" בקול נעימה וזמירה.
- וכשיקרא החזן עמוד עמוד, מחוייבים כל השושבינים לילך עם החתן על הבימה ולעמוד שמה על הבימה אצל החתן עד שיחזור החתן מבימה ולילך עם החתן למקומו, וכל החזנים והמשוררים מחוייבים "אחד יחיד".
- ואחרי שהמנהג הישן הוא שלא לעשות החזנים מי שברך בבה"כ אך ורק בשמחת בריילפט (= חתונה) התירו לעשות מי שברך התירו לעשות מי שברך, אכן שלא יעשה הקורא יותר משלשה מי שברך, ולכלול כמה שירצה ולנדר מה שידבנו לבו, ומי שברך הראשון ינדב סתם לצדקה.
- ביום השבת ההוא יהיו כל המצות הן סגן וה"ו (=הגבהה וגלילה) וכל שארי מצות להחתן והרשות להחתן לכבד עם המצות למי שירצה.
- והנהגת וסדר לקריאת ס"ת יהיה ככה והיינו שהרשות להחתן לקרות לס"ת כמה שירצו, וראשון יהיה כהן ואחריו הלוי ואחריו החתן ואחריו הגאון אב"ד פה. ואח"כ כל הקרובים והקרובים מצד החתן המה קרובים להקרובים להקרובים של הכלה, והקרוב קרוב קודם, ואין לחוש מפני יקרא (=כבוד) דמורינו וחבר (= תוארים של כבוד) כי הקרוב קרוב קודם מן המורינו וחבר של קרוב רחוק. וכל הסדר הלז יהיה דוקא לשושבינים ולקרובים, אכן מי שיקרא לס"ת לא משום שושבן או קורבה רק מפני כבודו, אזי ישאר הסדר והמנהג כמקדם, והיינו קודם מורינו לחבר וחבר קודם לשארי אינשי והאחרון יהיה בחור פנוי חשוב ומרוצה ומקובל בעיני אלקים ואנשים.
- לאחר יציאתם מביה"כ, ילך החתן עם הגאון אב"ד פה, ועם כל השושבינים וקרובים וכל הקרואים לס"ת, וכל מי שחפץ ביקר החתן עם כלי זמרים בהליכתו כך חזירתו לבית הכלה, ושמה יושבת הכלה עם כל הבתולות כלות, ושארי כל הבתולות מסובין על השולחן. והגאון אב"ד נ"ר פה יקח הטלית מהחתן ויזרוק להכלה ואז יקחו הבתולות הטלית לזרוק תחת השולחן, שמה תשב עניה אחת ותקבל הטלית, ואז צריך החתן לפדות הטלית מהעניה הזאת וליתן לה מתנה הגונה תמורת הטלית. ואח"כ ילכו כל הכלות לבית המשתה לסעוד שמה וכל החתנים יבואו ג"כ.
- וביום א' אחר סעודת שענק וויין (שבת שלאחר החתונה) יעשו המחותנים סעודה גדולה הנקרא סעודה "קרוביל מויל" ומחוייבים לסעוד כל השושבינים וכל הקרובים אף מי שקיבל עליו שלא לאכול מחוץ לביתו, בכל זאת מחוייב ההוא לבוא ולסעוד. וכל מי שיחפוץ ביקרו של המחותנים ילכו ויבואו לסעוד לשמוח חתן וכלהף ואין הסדר לקרוא ע"י שמש העיר עם הצעטל, וגם לא לקרוא אחריהם לשלוח אחריהם שארי משרתים כדי שיבואו לסעודה רק בעת שיקרא שמש העיר תוך הרחוב: "כל מי שחפץ ביקר וכבוד המחותנים יבואו לסעוד" אזי יהיה כל הקהל קטן וגדול מוכן ומזומן לבוא אל הסעודה אשר הכין בלי שהייה.
- וכל מי שיעשה שמחת בריילפט (=חתונה) מחוויב לעשות קטן שפין האלץ (סעודת שבת שלפני החתונה) ומן קטן שפין האלץ ואילך עד גמר החתונה הרשות לשחוק אצל החתן והכלה בכל מיני שחוק בדבר מועט להרויח ולא להפסיד והנשים הקרובים להחתן יתלבשו בבגדי שבת ויו"ט עד גמר החתונה. וגם הנשים השושביניות מחויבות לסעוד גדולה הנקרא קרובים מויל בלי שהייה.
התנגדות לחתונות בימי שישי
המ"ב כתב: כמה עברות באין על ידי זה: טלטול מוקצה של הנרות וגם כמה נשים ההולכות לחפה מאחרות זמן הדלקת נרות על ידי זה ומדליקות בבין השמשות ויותר טוב שלא להדליק אז כלל. ועל כן מה נכון מאד למי שהיכולת בידו שלא לעשות הנשואין כלל בערב שבת ובפרט סמוך לחשכה כי אף אם הנשואין יהיה בזמנם על כל פנים מסתעף מזה עוד כמה קלקולים.[2] וכמו כן ציין המ"ב למ"א שכתב שלא נהגו כלל במדינותינו לישא אשה בערב שבת. [3]
אנשים מפורסמים שהתחתנו ביום שישי
- רבי יוסף יצחק שניאורסון (הרבי הריי"ץ מחב"ד) - י"ג באלול ה'תרנ"ז.
- האדמו"ר מסלונים בעל נתיבות שלום, רבי שלום נח ברזובסקי - אדר תרצ"ה.
- האדמו"ר מויז'ניץ בעל ישועות משה, רבי משה יהושע הגר - ב' בניסן ה'תש"ב.
- האדמו"ר מתולדות אהרן, רבי אברהם יצחק קאהן - י' באלול תרצ"ט.
אזכורים בהלכה
מחלוקת אם מותר לשכור זמרים נכרים לנגן בשבת לכבוד החתן והכלה. וי"א דמתר אפילו לומר לנכרי לתקן כלי שיר בשבת לכבוד חתן וכלה.[4]
מותר לכתחילה לבעול בתולה בשבת ואין לחשוש משום חובל או צער.[5]
כשעורכים חופה ביום שישי יש להקפיד לעשות יחוד) גמור קודם כניסת השבת כדי שלא יהיה חשש קנין בשבת.[6]
כשנשים הולכות לחתונה אחרי הדלקת נרות ואינן רוצות לקבל עליהן שבת שמא יצטרכו לעשות מלאכה אח"כ, ידליקו נרות (בברכה) על תנאי שאינן מקבלות שבת עליהן בהדלקת הנרות ואח"כ תלך לחופה.[7]
ראו גם
קטגוריה:חתונה קטגוריה:מנהגי שבת קטגוריה:מנהגים יהודיים קטגוריה:מנהגים