טיוטה:דש
מלאכת דש היא פירק הפירות מ'בית גידולו' שהפרי גדל בתוכו.
דישה בפירות השדה
עיקר דישה היא דישה בשדה המהווה תיקון הפרי על ידי פירוק האוכל מ'בית גידולו' שהיה מחובר אליו בהיתו מחובר לקרקע, ופירוק זהו גמר מלאכתו. אופן הדישה בשדה היא ע"י חבטות מוציא גרעינים מהשיבולים או ע"י בהמות שגוררות עצים כבדים ובדרך הילוכן מכין עד שיצאו הגרעינים.וכן ע"י מורג – בהמות הגוררות לוח עץ רחב ובו שורות של אבנים חדות או סכיני ברזל ושיניו מפרידות את הגרעינים מן השיבולים.או שהוא מולל את השיבולים ביד ומוציא את הגרעינים (עיין שעה"צ שיש בזה איסור דאורייתא) (משנה ברורה שיט סק"כ)
איסור דישה
אסור (אב)
- לפרוק גרעיני תבואה משיבולים
- להסיר מוץ (קליפה דקה) מהתבואה
- לפרק קטניות מהתרמיל, כגון: אפונה, שעועית
- לפרק תמרים מהמכבדות (גמרא שבת עג)
- לפרק פרי מקליפה, כגון: שקדים מקליפה ירוקה
- להסיר ענבים מאשכולות ביקב ע"מ לעשות יין
- להסיר שיני שום מהראש ע"מ להכין שום שחוק
אסור (תולדות)
- לפרק גידולי קרקע ביד, כגון: קטניות משרביטין
- סחיטת פירות
- סחיטת בגדים כדי להשתמש במשקה
- חליבת בהמות
בית גידולו (אסור) או שומר לפרי (מותר)
איסור דש לפרק קליפה שהוא בית גידולו ולאחר גמר הבשלת הפרי מיותרת לחלוטין או מזיקה, ולכן הדרך היא לפרקה כבר בהשדה ואמנם בית גידול כזה אסור לפרקו גם אם יעשהו בביתו סמוך לאכילה ואפי' בפרי אחד (ר"ח שבת ע"ד) (פסקי תשובות שיט 233) אולם פירוק פרי מקליפה שהיא בית גידולו אך היא ממשמת 'כשומר לפרי' והדרך לקלפה רק בבית – מותר משום דש. [אולם יש לבדוק אם אינו אסור משום בורר](אגלי טל ס"ק יא) וכל שכן עם הקלפה עצמה ראויה לאכילה לא שייך בה דש.
כמו כן מלאכת דש היא בסוג אוכל שרגילים לפרקו בכמות גדולה כדי להכניסו לאוצר (למחסנים), אבל בסוג אוכל שהרגילות לפרקו מהפסולת מעט מעט כדי לאכלו אין איסור דש אפילו לא מדרבנן (פסקי תשובות שכ)
מותר
- לקלף שעורים
- לפצח אגוזים ושקדים [אפי' ע"י כלי מיוחד אין הכלי עושה מעשה ברירה אלא אבק קליפת האגוז] (אגלי טל, בורר, סעיף ו)
- לקלף בוטנים אפי' מהקליפה הקשה וכן מהקליפה הפנימית הדקה (אורחות שבת ד, ד, סקז)[1]
- לתלוש ענבים מהאשכול סמוך לסעודה בידו או בסכין ולא בכלי המיוחד (אגלי טל סק"ג אות א)
- לתלוש דובדבנים מהידות.
- לקלוף בצלים.
- לקלף גרעיני חמניות שהקליפה שומרת ומגנה על הפרי
- לפרק שיניים של שום מחיבורם בראש השום (אורחות שבת ד, ו)
- להפריד בננות מהאשכול (אורחות שבת ד, ז)
- להפריד גרעיני רימון מהפרודות שבתוך הפרי.
- להסיר עגבניות שרי מן הגבעולים (שש"כ פ"ג סעיף מו)
- לפרק קטניות מתרמיל שראוי לאכילה (משנה ברורה סקכ"א)
תלישת פירות מהענף
מלאכת דש מתחילה רק לאחר מלאכת הקצירה אולם תלישת פירות מן העץ אין היא דישה אלא קצירה ואף העץ הוא בית גידולו. וכמו כן אם אדם שבר ענף מהעץ לא שייך בו דש שבדרך כלל הענף הוא בגדר העץ עצמו ולא מגדר בית גידולו שהדרך שהפרי נשאר בו לאחר הקצירה. אמנם באופן שדרך הקצירה והתלישה היא עם הענף כגון תמרים עם המכבדות אם כך תלישתם אסורה משום דש. (אורחות שבת ח"ה י"ב)
- ענף שנתלש מערב שבת – מותר להסיר ממנו פירות מותר (רמ"א שלו סע"א)
- לפרק תמרים מהמכבדות אסור (גמרא שבת עג)
- להפריד בננות מהענף העבה ספק (פסקי תשובות שיט 252, אורחות שבת ד, יא)
סחיטת פירות
לסחוט משקה מפרי – אסור משום שיוצר דבר חדש שנחשב ל"משקה" ומפריד את המשקה הבלוע במאכל
סחיטת פירות – אופן האסור
- לסחוט זיתים וענבים – אסור מהתורה
- לסחוט פירות שרגילים לפעמים לסוחטם אסור מדרבנן, כגון: תפוחים, גזר, תותים ורימונים
- לסחוט לימון, תפוזים ואשכוליות (משנה ברורה, ס"ק כב)
- לסחוט משקה מירקות כבושים ע"מ להשתמש במשקים.
- לרסק פרי או ירק עד אשר נימוח באופן שאפשר לשתותו כמשקה (שמירת שבת פה, ב)
- לסחוט פירות אפי' אין כוונתו לצורך שתיה אלא כדי לטבל פתו ברוטב או לערותם לתוך מאכל להטעימו
- לטבול לחם או שאר מאפה ביין או בשאר משקין במרק או ברוטב, צריך האדם להיזהר, פעמים שנספג בו הרבה מדי רוטב לטעמו, ולוחץ הלחם באצבעותיו או אל דופן הקערה כדי לסחוט ממנו את עודף המשקה, ומתאסף שוב בתוך הכלי וניחא ליה, כי נהנה משיירי המשקין והרוטב אסור לעשות כן.
סחיטת פירות – אופן המותר
- לסחוט פירות שאין רגילים לסוחטם – מותר, מפני שאין לנוזל שם משקה הרי הוא הפירות אוכל מאוכל.
- לסחוט פירות שאין רגילים לסוחטם אבל לא יסחטם בכלי המיוחד לכך, כגון: מלפפון וסלק (קצוה"ש)
- לסחוט משקים מפירות כבושים ע"מ לסלק ממנו את ריבוי המשקים, שאין דעתו על המשקה מותר מפני שהיה לו שם משקה לפני שנבלע במאכל (שו"ע שכ סז)
- לסחוט את החומץ ממלפפון חמוץ כדי שהמלפפון יהיה טעים יותר – מותר, אך יעשה זאת סמוך לסעודה (קצוה"ש) ויש מתירים אף לא סמוך לסעודה (הגרש"ז אויערבך) ומותר להשתמש א"כ בחומץ הנסחט מפני שלא התכוון לחומץ (משנה ברורה שכ ס"ק כד) (שש"כ ה, ח)
- לסחוט שמן ממאכל מטוגן ספוג בשמן שכוונתו לצורך אכילת המאכל (אורחות שבת ד, טו)
לסחוט משקה לתוך אוכל – אסור
- לסחוט משקה מפרי לתוך אוכל כשהמשקה עומד בפני עצמו ולא נבלע רובו באוכל.
- לסחוט משקה מפרי לתוך אוכל כשאין הדרך כך לתבלו.
- לסחוט זיתים וענבים לתוך אוכל המחמיר תבא עליו ברכה (אורחות שבת ס"ק כו)
- לסחוט משקה מפרי לתוך משקה
- לסחוט משקה לתוך משקה שראוי לאכילה, כגון: מרק, טחינה נוזלית
- לסחוט לתוך קדרה שאין בה אוכל כדי לתת אחר כך משקה לתוך אוכל או משקה.
לסחוט משקה מפרי לתוך אוכל - מותר
- לסחוט פירות לתוך אוכל כשרוב המשקה נבלע באוכל או בא לתקן את האוכל ואפי' נתאסף מעט מיץ בצדדים (משנה ברורה תקה סק"ז)
- לסחוט לימון לתוך סלט ירקות או דגים אעפ"י שאין המשקה נבלע באוכל כיון שבא לתקנו.
- לסחוט תפוז או לימון לתוך סלט גזר
- לסחוט משקה לתוך אוכל שאינו מוצק אלא רך אך אינו ראוי לגמוע כשתיה
- לסחוט לימון לתוך טחינה סמיכה
- לסחוט פירות לתוך רטבים ודייסות שיש בהם עובי, כגון: דבש קרוש, רסק תפו"ע, גזר מרוסק, גבינת שמנת (יזהר בערבוב שלא להיכשל בלישה)
- לסחוט משקה לתוך תבשיל אשר מכיל גם אוכל מוצק וגם משקה, כגון: מרק ירקות או משופה ברוטב, כל שיש שם הרבה מהאוכל המוצק וכוונתו העיקרית בסחיטה להטעים את האוכל – מותר, אך אם מתענג גם משיפור טעם הרוטב לאכלו בנפרד או לטבול בו פתו אסור לסחוט לתוכו. מציצת פירות
- מציצת פירות כל שדרך אכילתן בכך אינו מעין מלאכה – מותר.
- לסחוט לימון על סוכר אם בדעתו ליתן את הסוכר לתוך תה יש אוסרים (חזו"א נו ס"ק ז) ויש מתירים (משנ"ב ס"ק כב) ואפשר להקל לצורך תינוק או חולה (חזו"א) (פסקי תשובות שכ, ו)
מציצה
- ענבים וזיתים שאסורים לסחוט מדאורייתא מחמירים שלא למצוץ (משנה ברורה שכ יב) אך להכניס פרי לפיו ולבלוע את המשקה מותר
- למצוץ משקה שבלוע בבגד או בבד – אסור, שאין כך דרך אכילתו. • מותר • למצוץ לימונים ותפוזים (אורחות שבת פרק ד, כב) יזהר שלא ללחוץ באצבעותיו על הפרי גם כשהוא צמוד לפיו (קצות השולחן קכו הערה כח)
- למצוץ פת שרויה במרק או ביין (אורחות שבת ד, כג)
- למצוץ קוביות סוכר שהוטבלו בקפה או בתה.
- למצוץ קני סוכר אם מכניס את הקנה לפיו ולועסו הרי זה דרך אכילה ואינה מלאכה ומותר.
המסה מוצק; קרוש או קפוי
בגמרא שבת דף נ"א ע"ב: אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש, עכ"ל.
לימדונו חז"ל שאסור בשבת להמיס דבר קרוש וקפוי, כגון: שומן או קרח.
תחילה נבאר ההלכות הפסוקות ואחר כך הדעות והטעמים.
אסור בידים להמיס שומן או שאר דבר קרוש או קפוי ומוצק, כגון: רוטב, דבש קרוש (אורח"ש פרק ד' סי' ז') חמאה ומרגרינה, שוקולד, גבינה צהובה וכדומה, כדי לעשות נוזל כשמן ומשקה (ש"כ סי' ע"ו) ואפי' אינו חפץ בשומן הנמס ואינו עושה אלא בשביל איזה צורך אחר אם הוא פסיק רישא – אסור (רנ"ג סס"ק ק').
האיסור להפשיר לא רק בידיים ממש אלא אם מניחו ליד מקום חם או נגד השמש (סי' שי"ט סי' ט"ז ברמ"א ומ"ב ס"ק ק"ה) ויש אוסרים (שש"כ פרק ו' סי' ג') אפי' שלא עושה מעשה אלא מניח בכוס ע"מ שיוכל לשתות את מימיו (משמעות מ"ב ש"כ ס"ק ל"ה) ויש מתירים (שבט הלוי ח"ז סי' מ').
גם אסור לשתות את הנוזלים – המשקה שהוכשרו בשבת (מ"א שי"ח ס"ק מ"ב).
בשעת הצורך מותר להפשיר אם לא עושה מעשה בידיים, כגון נגד המדורה או החמה (שם ברמ"א מ"ב ס"ק ק"ז).
וכן בשעת הצור מותר ליהנות אפי' שההפשרה לא היתה לצורך (שש"כ סי' ג') ובשומן מותר כשעשה אפי' לא לצורך לכתחילה לאכלו (מ"ב קז, שש"כ פ"י ס"ק ט').
אסור להפשיר רק את המים ניכרים בפני עצמם, אבל כל שההפשרה נעשית מאליה בתוך מים – אין איסור (ש"כ סי' י"ג) כגון: לתת קוביות קרח לתוך משקה.
- מותר להפשיר קרח או שלג וברד אם ילכו מימיו לאיבוד, כגון שנותן את גושי הקרח על גבי פירות לצננם או אם זורקם לתוך כיור המטבח (שש"כ פ"י סי' א').
- בקבוק או כד שקפא המשקה בחלקו העליון מותר להטבילו כולו או מקצתו העליון הקפוא בתוך מים חמים כיון שנמס מאליו ואינו עושה בידיים, ומה שנמס מן הקרח נתערב מיד במשקה ואינו בעין (שי"ח במ"ב ס"ק ק"ה).
האיסור רק כשמתכוין למימיו אבל כששובר קרח כדי להגיע למים שמתחת – מותר, שאין כוונתו למימיו (ש"כ סי' י') והמים שקצת זבים ע"י השבירה הם מעט ואינו מתכוין והולך לאיבוד.
ולכן מותר לשבור קרח לחתיכות גדולות ממשקה שקפא בתוך בקבוק או כד, כדי לשחרר המשקים שבו.
אבל כל שעושה מעשה המסה, דהיינו שבירת הקרח לחלקים קטנים – אסור, אפי' שעושה זאת בתוך מים (סי' שי"ט שערי ציון ס"ק קמ"ו).
- ולכן אסור לשבור קרח שנמצא בתוך משקה.
- וכן לרסק קרח או משקה שקפוא בכד או בקבוק בחלקו העליון או לנענע בחזקה, שזולת כוונתו כדי לשחרר המשקים שבתוכו, כוונתו גם כדי שיתערב שכבת הקרח עם המשקה ויהי' לו למשקה (פסק"ת ש"כ י"ז).
- מים או משקה שמעורב בהם חתיכות קרח או ברד, ייזהר לא ליטול ידיו מהם (סי' ש"כ סי' י"א).
- ישתדל למנוע מליטול ידיו בכיור ובכל מקום שיש בו קרח או ברד ושלג.
- ולכן גם יש אוסרים (רא"ש) אפי' שהולך לאיבוד ועשה מעשה המסה בידיים ומתערב בתוך מים, כגון: לשפוך מים בחזקה על שלג.
החומרים שכלולים באיסור העיסה הם כל מוצק שנהפך למים – משקה. ובש"ס כתב גם מלח [אין סכין בחלב ושומן משוח שניתך ונימס והוה מוליד (סי' שכ"ז ?? סק"ד)] (ש"כ סי' י"ב שכ"ג סי' י' ומ"ב ס"ק מ"א) ולכאורה גם סוכר.
הטעם שמקילים לערב בכפית סוכר בכוס, שעיקר כדעה שמותר בידיים בתוך הכוס, ובסוכר יש עוד הרבה סברות להתיר, שאינו נמס אלא מתערב ומתפזר בתוך הנוזל (ארח"ש פ"י ס"ק פ"ה), שאינו מקבל שם בפ"ע אחרי הריסוק (פסקי תשובות).
ההיתר שמתערב במשקים הוא רק כשמתערב ואינו ניכר, אבל כשניכר, כגון: שומן אחר המסתו שצף על פני מים, נחשב כדבר בפני עצמו ואסור לגרום להמיסו בשבת (שי"ח סי' ט"ז בראח"א).
אולם בשומן יש היתר "דבר מועט" שאין לו משמעות שאינו נחשב לכלום שמותר (מ"ב ס"ק).
יש אומרים שכשם שאסור להמיס כך אסור להקפיא ולכן שלא במקום צורך אסור לעשות קרח, ארטיק או "איגלו" בשבת.
אבל מותר לכתחילה להניח במקפיא אוכלים או משקים שלא נשתנה שמם ממצבם הקודם (שש"כ פרק י' סי' ה').
ויש אומרים גם ציר דגים שאוכלים בין קפוא ובין מופשר (שש"כ פ"א סי' מ"ג) או אבקת גלידה להכניס לתוך תא הקפאה לעשות גלידה (שש"כ פרק י' סי' ז').
אין בכלל האיסור להפשיר כל מיני מאכלים דגים ובשר (שש"כ פרק י' סי' י') ששם אוכל עליהם בין כשהם מוקפאים או מופשרים, רק אם ע"י ההפשרה הפך למים או משקה.
- ולכן משקים שזבו מתותים ורימונים, אם הפירות עומדים לאכילה - מותרים בשתיה (ש"כ סי' א').
- רוטב דגים שנקרש בשבת – מותר לאוכלו (שש"כ פ"א הע' קכ"ג).
- מותר בפירות שאינם עומדים לסחיטה לסחוט בשבת (ש"כ סי' א') ואין איסור מוליד (תהלה לדוד שי"ח ס"ק ל"ח).
- ויש אומרים, שחלב קפוא מותר להפשירו, שגם כשהוא קפוא משקה חשוב ושם משקה עליו, ואין כאן דבר חדש שיהי' איסור נולד (שש"כ פרק י' ס"ק י"ח).
הערות שוליים
- ^ בדורות האחרונים רגילים לקלף שקדים ובוטנים בבתי האריזה ורובם מגיעים לשווקים כשהם קלופים ומשומרים ע"י קליה ויבוש. אעפי"כ, הסכימו רבים מהפוסקים שאין לאמר שיחול על קילופם איסור דש כשרוצה לקלפם בבית סמוך לאכילה, כי בטבע הפרי לא חל שינוי יש החוששים להחמיר בקילוף אגוזים, שקדים ובוטנים בזמננו ויותר חוששים לבוטנים, שהפרי אינו מחובר לקליפה החיצונה וגם כי מרבית בני אדם אינם אוכלים את הקליפה הדקה ובשתי קליפות זה על גבי זה יש יותר לחשוש לאיסור דש (פסקי תשובות שיט, כט) וכן הדבר יש שחששו להסיר גרעינים מקלח תירס, אבל לאכלו בשיניו – מותר ואין חשש כלל. וכן בסכין באופן ששורשי הגרגרים נשארים מחוברים לגוף הקלח – מותר (תהל"ד סוף סקט)
[[קטגוריה:הלכה]] [[קטגוריה:ל"ט מלאכות שבת]]