טבח באר טוביה
טבח באר טוביה היה פוגרום שערכו מאות ערבים באוגוסט 1929 במושבה באר טוביה כחלק ממאורעות תרפ"ט. בטבח נרצחו שני תושבי המקום ונפצעו ארבעה.[1] כל בתי המושבה נשרפו עד היסוד. חברי המושבה התפזרו ביישובים אחרים בארץ, וחלקם עזבו את המדינה. היישוב חודש לאחר מספר חודשים על ידי מתיישבים חדשים.
רקע
החל משנת 1888 היה במקום מושבה יהודית. רוב הזמן קראו לה הן בדיבור והן בכתובים, קסטינה (Kastina) או קוסטינה (Kustina)[2] בהתחלה הייתה במקום מושבת הברון קסטינה, שהתקיימה בשנים 1888–1890, ולאחר מכן מושבת חובבי ציון באר טוביה (1896–1929). לצורך הקמת המושבה נרכשה משבצת קרקע בת כ-5,600 דונם, מרבית השטח מאדמות הכפר הערבי קסטינה במזרח, אך גם מהכפר בית דראס במערב. באוגוסט 1888 דווח בהמליץ על ההכנות להתיישבות: "במושבה החדשה אשר בקרבת גדרה הנקראת בשם "באר טוביה", תמצאנה ארבע בארות מים שנסתמו, ובמשך שבועות אחדים יסירו את העפר מעליהן וינקו אותן".[3]
בשנת 1921 התגוררו בבאר טוביה 15 איכרים ומשפחותיהם ו-15 חברי קבוצת הפועלים.[4] ב-1924 חברי קבוצת הפועלים עברו למושב נהלל ולקבוצת גבע, וחמשת המשקים שבהם שהו, נמכרו למתיישבים חדשים, בהם ד"ר חיים יזרעאלי, רופא מחוזי מטעם המנדט הבריטי, שהיה אחראי על כל אזור הדרום. אף על פי שהמושבה הייתה קטנה, פעלו במקום בית ספר עם שמונה כיתות ומורה אחד, בית כנסת ועזרה רפואית של חובש. בזמן המתקפה היה בה ישוב יהודי מזה כ-40 שנה, שהיה גם היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל באותה תקופה.
המתקפה על הישוב
לדברי אנשי המושבה, ההתקפה על המושבה לא הייתה פתאומית. זמן מה לפני התקיפה חל שינוי באווירה. מכוניות (שהיו נדירות באותם ימים) סבבו את היישוב ביום ובלילה כשהן מלאות ערבים. הדבר עורר חששות בקרב אנשי המושבה.[1] התושבים פנו לשלטונות המנדט, אך גם שעות לפני המתקפה נענו כי אין חשש למתקפה.[1] לאחר בקשות רבות, שנענו בתחילה בסירוב, שלחו השלטונות שלושה שוטרים ערבים רק בשבת, 24 באוגוסט.[1]
ב-23 באוגוסט 1929 מאות פורעים ערבים תקפו את המושבה, חלקם ערבים ממג'דל (אשקלון).[5] חלק מהערבים התוקפים עבדו במקום.[6] בקשות העזרה שהופנו למושבות הסמוכות נענו בשלילה. 130 התושבים התבצרו בבניין אבן של רפת. במושבה היה ארגז חתום בידי הממשלה שהיו בו בתחילה 36 רובים, אך הם הלכו והתמעטו, ועד לפרעות נותרו בו 5 רובים. השוטרים הערבים לא נתנו רשות לאיכרים היהודים להשתמש ברובים.[1] בזמן הפרעות, הסתתרו השוטרים הערבים, וחמישה צעירים יהודים החליטו להשתמש ברובים כדי להגן על בני המושבה הנצורים.[1] כך הם הגנו על עצמם במשך שלושה ימים.
ב-26 באוגוסט נערכה התקפה על באר טוביה.[7] באותו בוקר נרשם ביומן המבצעים של מפקד משטרת מחוז לוד: "באר טוביה מותקפת על ידי אלפיים ערבים. היהודים מרוכזים בבית אחד והמושבה בוערת. דרושות משאיות 7 טון להעביר האנשים לרחובות".[8]
במהלך המתקפה נרצח ד"ר חיים יזרעאלי,[1] שיצא להגיש עזרה לערבי פצוע. בן המושבה, הרשל רוזין, שהתבצר בבית הכנסת כי חשב ששם לא יפגעו בו, נרצח אף הוא. גופתו נעטפה בספרי התורה ונשרפה ברחוב המושבה.[1][6] הבוזזים חיללו את בית הכנסת וקרעו את ספרי התורה שהיו בו.[1][9]
ביום השלישי[דרוש מקור] שלחו השלטונות הבריטיים מטוס סיור שפיזר את הפורעים לכל עבר, אך הם הספיקו לשרוף את כל צריפי המושבה עד היסוד.[6] נאמר שהלהבות נראו עד רחובות. אז שלחו הבריטים שלוש משאיות, עליהן העמיסו את כל האנשים במקום, בלי להתיר להם אפילו לקבור את המתים, ופינו אותם לרחובות. רק לאחר עשרה ימים באו למקום כמה מאנשי המושבה וקברו את הקורבנות, אך חורבנה המוחלט מנע מאנשיה לחזור למקום, חלקם נפוצו ברחבי הארץ וחלקם ירדו מהארץ.
לאחר הטבח
בספטמבר 1929 התקיים משפטם של 34 איכרים מהכפר הערבי הסמוך בית דראס שמשטרת המנדט מצאה בביתם חפצים שנשדדו מבאר טוביה. הם קיבלו עונש של חצי שנת מאסר, ואחד מהם שבכליו נמצא אקדח נידון לשנת מאסר.[2] כן הוטל עונש כספי קיבוצי על תושבי 13 כפרים ערבים סמוכים שהשתתפו בפרעות.[10]
נציגי המושבה החרבה זעמו על תגובת השלטונות ובתי המשפט. דוד ולצר, שכנא איזנשטט ואהרון קורציק כתבו מכתב קבילה לנציב העליון לארץ ישראל.[1] הם קבלו על העדר גביית עדות מעדים יהודים, דרשו כי יפוטרו הפקידים שלא מילאו את תפקידם בהגנת היישוב היהודי, דרשו את הענשת השוטרים הערבים שהפריעו לדבריהם להגנת היישוב ואת החמרת עונשם של הפורעים הערבים מבית דראם.[1] הם דרשו פיצוי כספי לאלמנתו וליתומיו של ד"ר יזרעאלי, פיצוי לפצועים ולנכים, פיצוי לפליטי היישוב ופיצויים על נזקים לרכוש. כמו כן הם דרשו מינוי פקידים ושוטרים יהודים שיגנו על התושבים במחוז עזה לשם הבטחת ההגנה על התושבים היהודים.[1]
במסגרת התביעה במשפטיהם של תוקפי באר טוביה, העיד בין היתר חלים בסטה, מצרי קופטי ששירת כקצין כפרים במשטרת רמלה ושלח את אנשיו להגן על היישובים היהודיים בסביבה. בין היתר, עצר לחקירה ערבים שהיו מעורבים במתקפות על היישובים היהודיים, וחלקם היו פצועים, ובתגובה לכך, בתחילת נובמבר 1929 פנו ערבים מרמלה לנציב העליון בדרישה לפיטוריו באשמה שהפגין יחס קשה ל"ניזוקי המהומות", אולם הוא לא פוטר.[11]
הסופר משה סתוי (סטבסקי) היה פועל במושבה, וכתב על חורבן המושבה את הפואמה "לאחותי באר-טוביה" בה הוא מתאר את החורבן ומנבא עתיד טוב יותר.[12][13]
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 דרישותיה של באר טוביה החרבה מאת הממשלה, דואר היום, 24 באוקטובר 1929; דרישותיה של באר טוביה (המשך הכתבה בעמוד ד'), דואר היום, 24 באוקטובר 1929
- ^ 2.0 2.1 עונש לבוזזי באר טוביה, דבר, 11 בספטמבר 1929
- ^ מכתבים מרוסיא, המליץ, 2 באוגוסט 1888
- ^ משקינו החקלאיים, הפועל הצעיר, 23 באוגוסט 1921
- ^ היסטוריה באתר מועצת באר טוביה
- ^ 6.0 6.1 6.2 מנחם ולינסקי, בבאר טוביה היה פוגרום, באתר הארץ, 04 בספטמבר 2009
- ^ הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 18.
- ^ הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 60–61.
- ^ סמוך להתחרשות דיווח "דואר היום" כלל בנפגעים גם את יעקב רקובר ונאמר כי "נעלם" [1]
- ^ מחריבי באר טוביה מתלוננים בפני ועדת החקירה, דואר היום, 16 בדצמבר 1929
- ^ הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 64–65.
- ^ בת עמי עמיר, באר טוביה – סיפורה של מושבה, אתר "הקשר הבין דורי", 29 ביולי 2018
- ^ לאחותי באר־טוביה, כתובים, 13 בספטמבר 1929
