חמישיית הפסנתר של שומאן
חמישיית הפסנתר במי-במול מז'ור, אופ' 44 לפסנתר ורביעיית מיתרים מאת רוברט שומאן היא אחת מיצירותיו המוכרות ביותר של המלחין, והחמישייה היחידה שכתב. היא נכתבה ב-1842 ונועדה, כמו רבות מיצירותיו לפסנתר, לביצוע בידי אשתו קלרה. כיום היא נחשבת, לצד חמישיות הפסנתר של דבוז'אק ובראהמס, כאחת היצירות הגדולות בז'אנר.
שנת 1842 נחשבת "שנת המוזיקה הקאמרית" של שומאן - עד אז כמעט ולא התנסה בכתיבת מוזיקה קאמרית, אך בשנה זו, מלבד חמישיית הפסנתר, כתב גם שלוש רביעיות מיתרים, שלישיית פסנתר ורביעיית פסנתר. שומאן הוא המלחין החשוב הראשון שכתב חמישיית פסנתר בהרכב זה (פסנתר ורביעיית מיתרים), ובעקבותיו הפך ההרכב הזה להרכב הסטנדרטי של חמישיית פסנתר, ויצירות רבות נכתבו אחריו להרכב זהה.
קלרה שומאן ביצעה את החמישייה לראשונה ב-1843 באולם הקונצרטים גוואנדהאוס בלייפציג, ולאורך חייה שבה וביצעה אותה פעמים רבות. היצירה זכתה לפופולריות רבה, אף כי פרנץ ליסט הסתייג ממנה כששמע אותה לראשונה, וקבע כי היא "לייפציגאית מדי" - כוונתו הייתה לכך שהיא שמרנית מדי, בניגוד לנטיותיו של ליסט עצמו, ההולך בגדולות. מעט אחרי צאתה של החמישייה לאור הציע שומאן למו"ל שלו, ברייטקופף את הרטל, להוציא לאור גם עיבוד לפסנתר בארבע ידיים, אך הצעתו לא התקבלה. רק ב-1854 חיבר יוהנס ברהמס, חברם הקרוב של שני בני הזוג, עיבוד כזה כמתנת יום-הולדת לקלרה שומאן.
מבנה
לחמישיית הפסנתר של שומאן ארבעה פרקים, במבנה הסונאטה המקובל.
- אלגרו ברילאנטה (מהיר ומבריק) בצורת סונאטה, הבנוי סביב מוטיב קל לזיהוי של ארבעה צלילים המגדירים שני מרווחים עולים. הנושא הראשון מוצג פעם אחת ב"טוטי" (כל הכלים יחד), פורטה ועם הדגשה מפרידה על כל אחד מארבעת הצלילים, ופעם שנייה בגרסה שקטה יותר שמוביל הפסנתר. הנושא השני (שמגיע אחרי מעבר עדין בפסנתר) מבוסס על דיאלוג בין הצ'לו והוויולה, שבו הוויולה מנגנת את אותו המוטיב של הצ'לו, אך בהיפוך. האקספוזיציה מסתיימת בקול תרועה ובשיבה אל הנושא הראשון, והפיתוח נפתח במעבר שקט באוניסון בין הכלים: מוטיב סינקופטי בצלילים נמוכים, המזכיר את המוטיב השולט בקונצ'רטו לפסנתר של שומאן - ייתכן שמוטיב זה, המרמז למוטיב דומה בפידליו של בטהובן, התקשר אצל שומאן בדמותה של קלרה אשתו, ששתי היצירות מוקדשות לה. הפיתוח מבוסס כולו על הנושא הראשון, שמחציתו השנייה, בתווים מהירים, משמשת כתבנית ליווי לכל אורך הפיתוח. אחרי הרפריזה, קודה קצרה נועלת את הפרק.
- און פוקו לרגמנטה (באיטיות מה), וכן הכותרת In modo d'una marcia, כלומר, בנוסח מארש. זהו מארש אבל בדו מינור, הבנוי בצורת ריקוד עם שני חלקי טריו - צורה ששומאן השתמש בה לעיתים קרובות. החלק העיקרי סובב כולו סביב מוטיב יחיד, המנוגן כל פעם בכלי אחר כאשר הכלים האחרים מלווים אותו בצלילים קצרים - תחבולה מוכרת במארשי אבל, שנועדה להזכיר את תופי המצעד. חלק הביניים הראשון מורכב גם הוא ממנגינה קצרה השבה וחוזרת מספר פעמים, אבל הפעם הסולן הוא הכינור הראשון, בתפקיד לירי ורב הבעה, והכלים האחרים משמשים לו כליווי ממלמל. אחרי כן חוזר קטע המארש, בגרסה מקוצרת, ובסופו מעבר המבוסס על אותו מוטיב אוניסון מן הפרק הראשון. מוטיב זה מוליך לטריו השני (אג'יטטו, כלומר "נסער"), המבוסס גם הוא על מוטיב יחיד, בטריולות מהירות. הפעם הכלי המוביל הוא הפסנתר, כשכלי המיתר מספקים לו הדגשות קצרות בצלילים חוזרים, המזכירים לנו שלמרות הטמפו המהיר אנחנו עדיין מאזינים למארש אבל. בסופו של הטריו הזה מגיע אולי אחד הקטעים המרשימים ביצירה - נושא המארש חוזר שנית, אבל עדיין בטמפו ובאווירה של קטע האג'יטטו - כאילו הטריו הקצר לא הספיק לפרוק את כל האנרגיה הצבורה בו. בעוד הוויולה מנגנת את מנגינת המארש, הפסנתר מלווה בטריולות סוערות ואילו הכינור הראשון והצ'לו באוניסון מצטטים את הטריו שזה עתה נגמר. הכינור השני בינתיים, באפקט מזרה אימה, מנגן טרמולו שטוען את הקטע כולו באווירה טראגית ודרמטית. כל המעבר הזה קצר למדי, והוא מוליך לחזרה אל הטריו הראשון ולבסוף לחזרה אל המארש המקורי. כך נוצר מבנה של ABACABA, אף כי לא כל סקציות ה-A זהות זו לזו, וכך גם שתי סקציות ה-B. בגרסת הטיוטה של החמישייה כלל הפרק הזה טריו שלישי (שיצר מבנה כללי של ABACADABA), אבל שומאן ויתר עליו בעת ההכנה לדפוס.
- סקרצו - מולטו ויוואצ'ה (בחיות רבה) במי-במול מז'ור. פרק זה, הבנוי במתכונת של סקרצו עם שני פרקי טריו, שהייתה חביבה על שומאן, מביא לשיאה את יכולתו של שומאן ליצור מוזיקה מרתקת תוך שימוש במינימום חומרים. הסקרצו ושני פרקי הטריו, כל אחד בנפרד, מבוססים על מוטיב יחיד, קצר ופשוט. הסקרצו מבוסס על סולם מז'ורי עולה (ועל היפוכו, כלומר סולם יורד), הטריו הראשון (סול-במול מז'ור) מבוסס על מוטיב פשוט בן שתי קווינטות יורדות, המזכיר היפוך של הנושא הראשון בפרק הראשון; והטריו השני (לה-במול מינור) מבוסס על מוטיב קצרצר בן שמונה צלילים מהירים בליווי קצבי הבנוי מקבוצות של שלושה אקורדים. בכל אחד מהחלקים אין כמעט חומר מוזיקלי חדש למעט המוטיבים הפשוטים, ואף על פי כן הם אינם משעממים את האוזן - להפך, הם מלאי חן ואנרגטיים. קודה קצרה ונמרצת מסיימת את הפרק.
- הפרק האחרון, אלגרו מא נון טרופו (מהיר אך לא מהיר מדי) נפתח בסולם דו מינור, המינור היחסי של מי-במול מז'ור, הסולם העיקרי ביצירה, שעל פי הקונבנציה אמור להיות סולם הפרק האחרון. הפסנתר מנגן את הנושא הראשון באוקטבות מלווה בצלילים מהירים בשמיניות בכלי הקשת. הנושא השני, עדין יותר מן הנושא הראשון הרציני והמרובע, מתאפיין בזרם של שמיניות רכות בפסנתר ומקצבים המזכירים מעט ריקוד עממי. הפרק מסתיים בקודה מורחבת שבה שני קטעי פוגאטו: תחילה פוגאטו המבוסס על הנושא הראשי עם נושא-נגדי בשמיניות מהירות, ואחריו פוגאטו השוזר את הנושא הראשי עם נושא הפרק הראשון.
קישורים חיצוניים
- פרטיטורה ותפקידים כליים של חמישיית הפסנתר מאת שומן, באתר IMSLP.
30512781חמישיית הפסנתר של שומאן