חיבורי עולין

חיבורי עולין
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ז עמוד ב'–תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ג עמוד א'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ג', הלכה י"ז

חיבורי עולין כעולין דמו הוא כלל הקובע שהטפל לבשר הקרבן ומחובר אליו, כגון עצם, נחשב לחלק ממנו. הכלל משליך הן על הבשר והן על המחובר אליו, ושנוי במחלוקת אמוראים.

המחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש

השאלה התעוררה לראשונה בקשר לדין העלאת קדשים בחוץ, בה קיים דין שהאיסור חל רק על מי שמעלה שיעור כזית. קיימת מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בדינו של אדם שמעלה חתיכת בשר שרק יחד עם העצם יש בה כזית. מכיון שאין חיוב הקרבה גמור על העצם, ואם העצם נפרדה מהבשר אין חיוב להקריבה על גבי המזבח, יש מקום לומר שלא ניתן להחשיב את העצם כחלק מההקרבה, למרות שבמצב הנוכחי שהיא מחוברת לקרבן והיא נחשבת "חיבורי עולין" חל עליה חיוב הקרבה. לפי רבי יוחנן הוא עבר על האיסור מכיון ש"חיבורי עולין כעולין דמי" אך לפי ריש לקיש הוא פטור.

חכמי בבל הסתפקו האם מחלוקת זאת של רבי יוחנן וריש לקיש הינה גם במי שמעלה בחוץ ראש של בן יונה קטנה, שאין בו כזית והמלח משלימו לכזית, האם גם אז סובר רבי יוחנן שניתן לצרפו לשיעור כזית, והאם גם אז סובר ריש לקיש שלא ניתן לצרפו לשיעור כזית, למרות שכאן יש גם מצווה להעלות את המלח כחלק מההקרבה.

ספיקת הסוגיה במנחות

בהקשר אחר הסתפק רבא מה דינו של קומץ שהניחו על גבי עצים, כך שחלק מהשמן אינו בתוך הקומץ אלא נמרח על גבי העצים, וקיימת שאלה כיצד להתייחס לשמן שעל גבי העצים. בגדר השאלה נחלקו הראשונים:

• לפי פירוש אחד ברש"י השאלה היא אם מכיון שחלק מהשמן נפרד מהקומץ ונדבק לעצים אולי נחשב הקומץ לחסר, או שמא לא, מכיון שהשמן נחשב מחובר לקומץ.
• לפי פירוש שני ברש"י השאלה היא האם יש להקטיר את העצים יחד עם הקומץ מכיון שהעצים מחוברים לשמן שעליהם.
• לפי פירוש התוספות הספק הוא האם מכיון שהשמן שבקומץ נחשב מחובר לשמן שעל גב העצים, אין השמן שנמרח על העצים נחשב כחסר, או שמא אין חיבור בין השמן שבקומץ לשמן שעל העצים..

הגמרא מסבירה את החילוק בין הספק הנוכחי לספק שבסוגיה הקודמת שבה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, מכיון שגם לפי שיטת רבי יוחנן שלענין העלאת קדשים בחוץ חיבורי עולין כעולין דמו יתכן שכאן לא, מכיון שעצם מינא דבשר הוא, ולכן יש להחשיבם כמציאות אחת אבל השמן והקמח שבמקור אינם גוף אחד, ורק המצוה היא זאת שמאחדת אותם (מכיון שיש להקטירם יחד), אין ראיה שנחשבים גוף אחד. מצד שני גם לפי ריש לקיש שסובר ששם חיבורי עולין אינם נחשבים כגוף אחד, יתכן שהרי זה מכיון שמצד המצווה החיבור הינו רופף, מכיון שההלכה היא שאם העצם נפרדה מהבשר ונפל מהמזבח, אין צורך להחזירו, ואילו השמן כאן נעשה כגוף אחד עם הסולת ולא ניתן להפרידו.

• השיטה מקובצת מבאר בשם "תוספות אחרות". שהשאלה היא לפי הכלל ש"אין עולין מבטלין זה את זה", האם מכיון שחיבורי עולין כעולין דמי אין העצים מבטלים את השמן, או שמא אם חיבורי עולין לאו כעולין דמי נמצא שהשמן שבעצים חסר משיעורו בקומץ והקומץ פסול. השאלה מתבססת על ההנחה שיש חיוב הקטרה על העצים, יש לשאול האם הם נחשבים כמציאות אחת עם הקומץ ולפי זה הלשון חיבורי עולין הוא "לאו דווקא".

גרסת הרמב"ם

הרמב"ם פוסק ”קומץ שמיצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו. שהדבר ספק שמא חבורי עולין כעולין הם חשובין”

מכך מוכח לפי גרסת הרמב"ם הגרסא היא "מיצה שמנו על גבי המערכה", ולפי זה השאלה היא לגבי עצם של קרבן שנדבק בו השמן, פקע מעל גבי המזבח האם יש חיוב לחזור ולהקטיר בגלל השמן שדבוק בו.

בשורש הספק מפרש החזון איש דהשאלה היא האם בגלל השמן שדבוק בו נחשב גם העצם כבעל חיוב הקטרה ולכן יש להחזיור, או שמא להיפך שהעצם אינו נחשב ל'בר הקטרה' ומכיון שכך גם השמן בטל לגביו ובטל ממנו חיוב ההקטרה. ובכל מקרה המנחה כשרה מכיון שכבר משלה האש ברובו של הקומץ וספיגתו של השמן בקומץ נחשבת כאינו בעולם.

הסיבה לספקו של הרמב"ם שיש להעלותו מספק היא מכיון שמספק לא ניתן לזלזל בקדשים ולהשאירו מחוץ למזבח ולכן יש להעלותו מספק.