מישוש

מישוש הוא אחד מחמשת החושים. חוש זה כולל בתוכו את מכלול התחושות הנוצרות כתוצאה ממגע של עצם עם קולטני החישה במעטפת החיצונית של הגוף, כגון העור, הלשון, העיניים ועוד.

תפיסה באמצעות מישוש

בדומה לחוש הראייה והשמיעה, גם חוש המישוש מסוגל לספק מידע מרחבי אודות מיקומם היחסי של עצמים במרחב. מידע זה מאפשר את התגבשותה של התפיסה המרחבית^[1].

מבחינים בין תפיסה מישושית סבילה לתפיסה מישושית פעילה. בתפיסה הסבילה המידע עובר דרך העור אך מעובד ומאוחסן במוח ללא הדים קוגניטיביים משמעותיים. לעומת זאת, התפיסה הפעילה כוללת תפעול פעיל של איברי הגוף במגע עם חפצים והיא תורמת ללמידה במידה רבה יותר מהתפיסה הסבילה.

התפתחות תינוקות בדרכי חקירת חפצים על ידי מישוש

2.5-3 חודשים - כף היד לא פעילה, התינוק תופס חפצים, נוגע בהם או דוחף אותם, אך ללא חקירה פעילה באמצעות מישוש.
3-5 חודשים - מתחילה חקירה, אך היא עדיין גסה. היד תופסת את החפץ אך רק עם כף היד ומרכז האצבעות. בגיל 4.5 חודשים החקירה יותר גלובלית ומקרית, והיא כוללת חיפוש אחר אפיונים מסוימים.
5-6 חודשים - מתחיל שימוש שיטתי בשתי הידיים, וניתוח של אפיונים מסוימים בחפץ, אך עדיין ללא למידה של הצורה השלמה.

מעלה או חיסרון?

הפילוסוף היווני אריסטו טען כי חוש המישוש "חרפה היא לנו", משום שנובעים ממנו תחומים שלטענתו יש בהם ליקוי לאינטליגנציה של האדם. הרמב"ם כתב בספרו מורה נבוכים (חלק ב פרק מ), והסכים עם אימרה זו. לעומתו טען הרמב"ן (אגרת הקודש פרק ב), כי מאחר שהאדם נברא עם חוש המישוש, זהו סימן לכך שמדובר בחוש בריא ותורם: "חלילה אין הדבר כמאמר היווני [אריסטו], לפי שיש במאמרו זה שמץ מינות [אפיקורסות] שאינו מורגש... אבל אנו בני בעלי תורה הקדושה מאמינים שהשם יתברך ברא הכל כפי שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור".