חוק להסדרת הטיפול באריזות

החוק להסדרת הטיפול באריזות התשע"א-2011 ("חוק האריזות")^[1], הוא חוק במדינת ישראל המטיל על יצרנים ויבואנים של מוצרים ארוזים או אריזות שירות, למחזר את האריזות שייצרו או ייבאו. העקרון המנחה את החקיקה של חוק זה הוא עקרון אחריות יצרן מורחבת. מטרת החוק להביא לצמצום כמות הפסולת הנוצרת מאריזות, למנוע את הטמנתה ולעודד שימוש חוזר באריזות המועברות להטמנה.

היצרנים והיבואנים נדרשים לדווח דיווחים חצי שנתיים ושנתיים על המוצרים הארוזים או אריזות השירות שנמכרו על ידם בישראל בכל שנה, בהתאם לדרישות שנקבעו בחוק האריזות והמשרד להגנת הסביבה.

חוק האריזות אף קובע כי לשם קיום חובותיהם הנ"ל, נדרשים יצרנים ויבואנים להתקשר בהסכם עם חברה אשר קיבלה "הכרה" (רישיון) מהמשרד להגנת הסביבה כ"גוף מוכר", שתפעל לקיום חובותיהם הנ"ל של היצרנים והיבואנים. אי ביצוע ההתקשרות מהווה עבירה על חוק האריזות ועלול לגרור קנסות ועיצומים כספיים. החוק מפרט יעדי מיחזור שונים לחומרי האריזות השונים.

לצורך קיום החוק הוקם תאגיד המיחזור ת.מ.י.ר - תאגיד מחזור יצרנים בישראל, עד כה הגוף היחיד המוכר על ידי המשרד להגנת הסביבה לשם ביצוע הוראות החוק. בעקבות החוק החל תהליך הצבת פחים כתומים וחינוך הציבור להפרדת פסולת במקור.

תהליך החקיקה

הצעת החוק הוגשה על ידי המשרד להגנת הסביבה בפברואר 2010^[2], אושרה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה באפריל^[3], אושרה בכנסת בקריאה ראשונה ביולי^[4] ואושרה על ידי ועדת הכלכלה לקריאה שנייה ושלישית בדצמבר^[5]. בינואר 2011 אושר החוק בכנסת בקריאה שנייה ושלישית^[6]. החוק נכנס לתוקף ביולי 2011^[7] אך הוחל ביישומו במועצות האזוריות החל מאוקטובר 2012^[8].

חובת הדיווח על ידי היצרנים והיבואנים חלה מתאריך 01/01/2012. חייבים שהתקשרו באיחור עם גוף מוכר מחויבים בדיווח ותשלום רטרואקטיבי.