חוק הגיוס הלאומי
חוק הגיוס הלאומי נחקק בהוראתו של ראש ממשלת יפן, פומימרו קונואה בפרלמנט היפני. החוק נועד לחזק את כלכלת האימפריה היפנית במהלך מלחמת סין–יפן השנייה.
לחוק הגיוס הלאומי היו חמישים סעיפים, שקבעו את השליטה הממשלתית בארגונים אזרחיים (כולל איגודי עובדים), הלאמת התעשייה האסטרטגית, פיקוח מחירים, קיצוב והלאמת כל כלי התקשורת ביפן[1]. החוקים נתנו לממשלה את הסמכות להשתמש בתקציבים ללא הגבלה כדי לסבסד את המלחמה ולפצות את היצרנים על הפסדים שנגרמו כתוצאה מגיוס המפעלים והעובדים בזמן המלחמה. בשמונה עשר מתוך חמישים סעיפי החוק עונשים על המפרים אותו.
היסטוריה
החוק נקבע כלא חוקתי שהוצג לדיון בינואר 1938, אך התקלב בסופו של יום לאחר לחצים כבדים מהצבא היפני הקיסרי והוא נכנס לתוקף כבר במאי 1938. החוק בוטל בדצמבר 1950 על המפקד העליון של כוחות הברית ששלט ביפן לאחר כניעת האימפריה היפנית.
פקודת השיארות הלאומי הייתה חוק משלים שהוציא ראש הממשלה קונואה אישר, החקו הסמיך את הממשלה לגייס כל עובד (אזרח) כדי להבטיח אספקה מספקת של עובדים בתעשיית נשק אסטרטגית, למעט מקרים חריגים שמשוחררים בשל לקות פיזית או נפשית.
התוכנית יצא לפועל בניצוחו של משרד הרווחה היפני ובשיאה גויסו כ-1,600,000 גברים ונשים. הפקודה הוחלפה על ידי חוק הניוד של שירות העבודה הלאומי במרץ 1945, אך גם הוא בוטל בדצמבר 1945 על ידי המפקד העליון של כוחות הברית לאחר שהאימפריה היפנית נכנעה לבעלות הברית.
הערות שוליים
- ^ Pauer, Japan's War Economy, pp.13
