פעולה ישירה
פעולה ישירה היא צורה של אקטיביזם פוליטי ששואף להתמודד עם מצבים שנתפסים כלא צודקים, באופן ישיר ומיידי, בניגוד לפעולות כגון בחירת נציגים שמבטיחים להביא לשינוי במועד עתידי כלשהו. פעולה ישירה יכולה לכלול פעולות כגון: שביתה, חרם כלכלי או חרם חברתי, התבצרות במקום העבודה, חסימת דרכי גישה, סבוטז', סקווטינג, לוחמת גרילה, ונדליזם אידאולוגי ואמצעים אגרסיביים פחות כדוגמת הקמת מרכזים קהילתיים רדיקליים או גינון מחתרתי. פעולה ישירה היא לעיתים קרובות צורה של אי-ציות אזרחי, ובמקרים מסוימים מהווה עבירה על החוק.
מטרות הפעולה הישירה הן:
- הכשלת גורם או ארגון אחר מלבצע מעשה לו מתנגדים הפעילים.
- לפתור בעיות שמוסדות חברתיים גדולים (כגון עסקים, ממשלות, הממסד הדתי, איגודים מקצועיים) אינם מתייחסים אליהן.
היסטוריה
פעולות ישירות נעשו, קרוב לוודאי, לאורך כל ההיסטוריה, אך התאוריה של פעולה ישירה התפתחה בעיקר בהקשר של מאבקי עובדים. בספרו משנת 1920, "פעולה ישירה", הציב ויליאם מלור את הפעולה הישירה במאבק בין העובד למעסיק על השליטה "על החיים הכלכליים של החברה". מלור הגדיר את הפעולה הישירה כ"שימוש בסוג מסוים של עוצמה כלכלית על מנת להבטיח את התוצאה המבוקשת על ידי אלו שמחזיקים בעוצמה זו". מלור תיאר את הפעולה הישירה כשיטה של העובדים ושל המעסיקים גם יחד ומסיבה זו כלל בהגדרתו גם השבתה וקרטל, כמו גם שביתה וסבוטז'. האנרכיסטית האמריקאית, וולטרין דה קלייר, הגנה על הפעולה הישירה וקישרה אותה למאבק למען זכויות אזרח: ”צבא הישע השתמש בנמרצות בפעולה ישירה בשמירה על החופש של חבריו לדבר, להתאסף ולהתפלל. שוב ושוב הם נעצרו, נקנסו, ונכלאו...עד שבסופו של דבר הם אילצו את רודפיהם להניח להם לנפשם.”
באמצע המאה ה-20 התרחב התחום של פעולה ישירה, אף שמשמעות המושג ככל הנראה הצטמצמה. מרבית המאבקים למען שינוי חברתי (כגון המאבק למען זכות הצבעה לנשים, שיפור תנאי העסקה וסביבתנות) כוללים בתוכם לפחות סוגים מסוימים של פעולות ישירות אלימות ולא-אלימות.
התנועה למען פירוק הנשק הגרעיני השתמשה בפעולה ישירה, במיוחד בשנות ה-80 של המאה ה-20. קבוצות רבות שהתנגדו להכנסת של טילי שיוט אל תוך בריטניה, אימצו טקטיקות של פריצה והתבצרות בבסיסי חיל האוויר של ארצות הברית, חסימת כבישים על מנת למנוע תנועה של שיירות צבאיות, הפרעה לעבודות בנייה הקשורות לפרויקטים צבאיים ועוד. בארצות הברית, הפגנות המוניות נגד שימוש באנרגיה גרעינית, נשק והתערבות צבאית לאורך כל העשור, הובילו לאלפי מעצרים. קבוצות רבות גם הקימו "בסיסי שלום" קבועים-למחצה מחוץ לבסיסי חיל האוויר.
הפגנות נגד הגלובליזציה זכו לפרסום רב בשנת 1999, כאשר אילצו את ארגון הסחר העולמי לסיים את כינוסו מוקדם מהמתוכנן, באמצעות שימוש בשיטות של פעולה ישירה כגון חסימת כבישים ופגיעה ברכוש של רשתות תאגידים רב-לאומיים.
אחת מהפעולות הישירות הגדולות ביותר התרחשה בשנת 2003 בסן פרנסיסקו, יום לאחר תחילתה של מלחמת עיראק. 20,000 איש הפגינו ברחובות, ולמעלה מ-2,000 אנשים נעצרו בפעולות של קבוצות זיקה, באזור בו נמצאים תאגידים הקשורים לצבא, כגון תאגיד בכטל.
פעולות ישירות התרחשו גם בהיקף קטן יותר. הפליט סאלים רמבו ניצל מהחזרתו מבריטניה לקונגו, כאשר אדם אחד עמד בתוך המטוס, וסירב לשבת. לאחר עיכוב של שעתיים בטיסה, האיש נעצר, אך הטייס סירב לטוס כל עוד רמבו נמצא על המטוס. סאלים רמבו שוחרר בסופו של דבר ממשמורת המדינה, וכיום הוא אדם חופשי.
פעולה ישירה לא-אלימה
פעולה ישירה לא-אלימה היא פעולה ישירה שאינה מתבססת על טקטיקות אלימות. כתביו של מהטמה גאנדי בנושא הסאטיאגראהא (כוח האמת) היוו השראה לרבים מחסידי הפעולה הישירה הלא-אלימה, על אף שהשימוש בפעולה ישירה לא-אלימה לא מרמז בהכרח על מחויבות אידאולוגית לפציפיזם. ב-1963 מנהיג מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות בארצות הברית, מרטין לותר קינג, תיאר את מטרתה של הפעולה הישירה הלא-אלימה במכתבו מהכלא בברמינגהאם: "פעולה ישירה לא אלימה שואפת ליצור משבר ולייצר מתח שכזה, עד כדי כך שקבוצה אשר סירבה לפתוח במשא ומתן תהה מחויבת להתעמת עם הנושא המדובר. היא מחפשת לעשות דרמטיזציה לנושא כך שלא יהיה אפשר עוד להתעלם ממנו".
בקרב העוסקים בפעולה ישירה עולה לדיון השאלה האם גרימת נזק לרכוש, בניגוד לפגיעה באנשים או בעלי-חיים, נחשבות לאלימות. דיון זה מתעורר, למשל, בתגובה לפעולות של קבוצות כגון החזית לשחרור כדור הארץ, החזית לשחרור בעלי החיים ואנרכיסטים נגד הגדר. קבוצות אלו משתמשות בשיטות של סבוטז' והשחתת רכוש במסגרת פעולות ישירות. על אף שפעולות כאלו הן סוג של אלימות, התומכים בפעולות אלו מגדירים אלימות כפגיעה המכוונת כלפי אנשים או בעלי-חיים, ולא כלפי רכוש. מלבד זאת, הם טוענים שהרכוש שנפגע מייצג אלימות או מנוצל למען פעולות אלימות בעצמו.
פעולה ישירה לא-אלימה בישראל
בשנים האחרונות ישנה עלייה בשימוש בפעולה ישירה לא-אלימה בישראל, בעיקר בקרב קבוצות שמאל וימין רדיקליות, אך בגם בקרב קבוצות מהזרם המרכזי, כגון סטודנטים, שבמהלך שביתתם בשנת 2007 חסמו כבישים רבים ברחבי הארץ. יש המחשיבים חסימת כבישים ושבילי אופניים כפעולה אלימה, מאחר שזו פוגעת בזכות של כלל הציבור לשימוש במשאבים ציבוריים אלו.
השימוש המסיבי הראשון בפעולה ישירה בישראל, לא היה מוצהר. אנשי "גוש אמונים" עלו לקרקע ביהודה והשומרון בניגוד להוראות הממשלה, ועם הזמן פעלו להכשיר את חלק מהיישובים ככל הניתן (דפוס המאפיין את מפעל ההתנחלות עד ימינו אלה).[1] פעולה ישירה מוצהרת החלה בקבוצות שמאל רדיקלי כגון קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר", וקבוצות למען זכויות בעלי חיים ואיכות הסביבה, כגון "פעולה ירוקה" ו"מאבק אחד". דוגמה למאבק בו נעשה שימוש בפעולה ישירה לא-אלימה הוא המאבק נגד כביש חוצה ישראל, במהלכו ניסו פעילים לשבש את עבודות הבנייה של הכביש. בשנת 2005 שבו קבוצות ימין להשתמש בטקטיקה זו, בעיקר במסגרת המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, במהלכה חסמו הפעילים כבישים, נעלו שערים של בתי ספר, התבצרו במקומות שיועדו לפינוי ועוד.
מחקרים השוואתיים בתקשורת המונים ובמדעי המדינה בישראל מראים על יעילות השיטה, דבר המעודד עלייה במחאה וירידה בהשתתפות הממוסדת.[2]
פעולה ישירה ואנרכיזם
פעולה ישירה היא מרכזית במובנים רבים של התאוריה האנרכיסטית בכך שהיא מעודדת פעולה עצמאית וישירה, שלא דרך נציגים, ומדגישה את היכולת של היחיד לפעול בעצמו כנגד עוולות ואי-צדק. קבוצות אנרכיסטיות רבות מעודדות ומשתמשות בשיטת הפעולה הישירה.
לקריאה נוספת
- רוני ערמון, התעוררות לפעולה ישירה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967, הוצאת דביר, 2007.
- ^ Wolfsfeld, Gadi (1991), "Media, Protest and Political Violence: A Transactional Analysis" Journalism Monographs 127, 1-61; Wolfsfeld, Gadi (1998). The Politics of Provocation: Participation and Protest in Israel. Albany: State University of New York.
22194925פעולה ישירה