ועד האחדות והקדמה

"מועצת האיחוד והקידמה" (בטורקית עות'מאנית: إتحاد و ترقى; בטורקית: Birlik ve İlerleme Derneği), שכונתה גם "הוועד לאיחוד ולקידמה", הייתה ארגון המסגרת של תנועת הטורקים הצעירים בראשיתה, ולאחר מהפכת הטורקים הצעירים בשנת 1908, הייתה לארגון הגג של הזרם הלאומני באימפריה העות'מאנית.

היסטוריה

המועצה נוסדה על ידי אהמט רזא. בשנת 1889 ביקר רזא בפריז והושפע רבות מהפילוסופיה הפוזיטיביסטית, שקבעה כי ניתן לפתור את מצוקות החברה על ידי הקידמה המדעית. רזא האמין כי כך תפתרנה בעיות האימפריה העות'מאנית הנחשלת. סיסמתו של רזא הייתה סדר וקידמה ואלה הולידו את "מועצת האיחוד והקידמה". המועצה פעלה בפריז, משום שהסולטאן התייחס אל חבריה כאל מורדים ועונש מוות ריחף מעל ראשיהם. בשנת 1900 הצטרף אל הגולים סבאהדין (Sabaheddin) ממשפחת הסולטאן, ועד מהרה השתלט על הנהגת התנועה.

ב-4 בפברואר 1902 התכנס לראשונה קונגרס של המועצה בפריז בנשיאותו של סבאהדין. הקונגרס קיבל שתי החלטות מרכזיות:

יש לעבור לאמצעים אקטיביים יותר וליצור תנועה מהפכנית ברחבי האימפריה.
יש לדרוש את התערבותן הפעילה של המעצמות האירופאיות באימפריה העות'מאנית, כדי שילחצו על האימפריה לבצע רפורמות ברוח המערב.

בדצמבר 1907 נערך קונגרס שני של התנועה בפריז. הפעם, נערך חלק ניכר מהדיונים בדלתיים סגורות. הדיונים לא עסקו באידאולוגיה, אלא בתוכנית פעולה מעשית להפלת שלטונו של הסולטאן.

לאחר הפיכת הטורקים הצעירים ביולי 1908 החל מאבק על ירושת השלטון בין שני זרמים של הטורקים הצעירים. מצד אחד ניצב הזרם הליברלי שתמך בהדגשת הייצוגיות והפתיחות התרבותית, שבזכותן יוכלו העמים השונים המרכיבים את האימפריה העות'מאנית להישאר במסגרתה. הם הציעו להקים מדינה ליברלית-חוקתית, שבה יבחר פרלמנט שיעודד פלורליזם פוליטי ותרבותי בכל רחבי האימפריה. מנגד ניצב הזרם הלאומני שהאמין כי רק בני הגזע הטורקי ראויים ומסוגלים לשלוט באימפריה המגוונת, כפי שהיה עד אותה עת. זרם זה היה מורכב בעיקר מקציני צבא ומאנשי מנהל ממוצא טורקי ששאפו לשמר את מעמדם, ושלט במועצת האיחוד והקידמה.

בשנים הראשונות לשלטון הטורקים הצעירים באימפריה הייתה ידו של הזרם הליברלי על העליונה, אולם הידרדרות מצבה של האימפריה בתקופתם יצר כעס ומרירות בקרב הטורקים וחיזק את האגף הלאומני. היסטוריונים טוענים כי הטעות המרכזית שעשו המנהיגים הליברלים הייתה שהם השאירו את מועצת האיחוד והקידמה מאחורי הקלעים הפוליטיים ולא העניקו לה הזדמנות נאותה להשתתף במשחק הפרלמנטרי^[^{דרוש מקור]}.

בינואר 1913 תפסו אנשי האגף הלאומני את מאחזי השלטון בכוח הזרוע, לאחר ששמועה שקרית כי הליברלים הסכימו לוותר על חבל אדירנה לבולגרים נפוצה באיסטנבול ושלהבה את ההמונים, שמועה זו באה לאחר תקופת בת 5 שנים בה איבדה האימפריה כ-83% משטחיה.

הלאומנים ממועצת האחדות והקידמה כוננו למעשה דיקטטורה צבאית שבראשה עמדו שלושה אישים: איסמאיל אנוור פאשה, אחמד ג'מאל פאשה ומהמט טלעת פאשה ("שלושת הפאשות"). השלושה הנהיגו משטר דיכוי ומנגנון שלטון ריכוזי, ובתקופתם התבצע רצח העם הארמני (אפריל 1915). שלטונם הסתיים רק בשנת 1918 עם תבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה השלושה נידונו למוות שלא בפניהם; טלעת וג'מאל נרצחו בידי מתנקשים ארמנים (בברלין ב-1921 ובטביליסי ב-1922, בהתאמה), ואנוור נהרג בקרב בטג'יקיסטן.