ולטר רתנאו
ולטר רתנאו (בגרמנית: Walther Rathenau; 29 בספטמבר 1867 - 24 ביוני 1922) היה מדינאי גרמני; שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה. נרצח בעת כהונתו.
ביוגרפיה
רתנאו נולד בשנת 1867 בברלין, בנם הבכור של אמיל רתנאו ומתילדה נאכמן (Mathilde Nachmann). אביו רכש את הפטנטים של תומאס אלווה אדיסון בתערוכה העולמית בפריז והיה ממייסדי תעשיית החשמל הגרמנית.[1] כאשר היה טירון בצבא, סירבו להעניק לו, כמו לשאר היהודים, דרגת קצונה בגדוד העילית הפרוסי בו שירת, והוא שוחרר בדרגת טוראי ראשון.[1]
בגיל 30 ניהל רתנאו את אחד המפעלים האלקטרוכימיים של אביו בביטרפלד.[1] ב-6 במרץ 1897 פרסם תחת שם העט "ו. הַרְתֶנאו", מאמר בכתב העת הברלינאי "די צוקונפט" (Die Zukunft), שכותרתו "שמע ישראל!", בו פנה אל היהודים לזרז את התבוללותם, תוך חיקוי גינונים פרוסיים. רתנאו פתח את המאמר בוידוי על יהדותו וצייר דיוקן של היהודים שראה במרכזי התרבות הברלינאית: "בלב החיים הגרמניים, שוכן לו גזע אנושי מיוחד במינו. קולניים, לבושם צעקני, מודעים לעצמם, חמי מזג וחסרי מנוחה... שבט אסיאתי על מישורי החול של פרוסיה... לא איבר חי מן העם אלא אורגניזם זר בגופו". רתנאו טען במאמר כי היהודים צריכים להפחית את קשריהם הבינלאומיים ושבניגוד לגרמנים, היהודים הם מטבעם "עם פחדן". עליהם להיות "חסונים כחיילים" כמו הגרמנים ולאמץ את התכונות שלהם. עוד טען כי על היהודים לשפר את הופעתם החיצונית - להאריך את גפיהם וליישר את אפם: "לאחר שתיווכחו במבנה הגופני שלכם - כתפיים מוגבהות, כפות רגליים מגושמות, גיזרה שמנה ובלתי ספורטיבית... תוכלו להתחיל לעבוד במשך כמה דורות על לידתכם מחדש מבחינה גופנית". לדעת רתנאו הפתרון היחיד הוא נישואי תערובת והתבוללות. המאמר של רתנאו עורר זעם בקרב היהודים ואביו ניסה לקנות את כל העותקים שהצליח להשיג. גם רתנאו עצמו התחרט על פרסומו ומאוחר יותר טען שכתב אותו בתקופה דכאונית במיוחד והוציא אותו מאוסף כתביו. אלא שהמאמר בכל זאת נקרא על ידי רבים, משום שהאנטישמים המשיכו לצטט אותו.[1] תיאודור הרצל ניסה לעניין את רתנאו בחזונו למדינה ליהודים. רתנאו השיב לו על כך: "היהודים כבר אינם אומה ולעולם לא יהיו אומה".[2]
רתנאו היה יושב ראש בחבר המנהלים של כ-80 חברות גדולות. מלבד זאת גם צייר, פיסל, ניגן על פסנתר וכתב שירה וספרים פוליטיים, פילוסופיים וכלכליים. ב-1914 ייסד מועדון בינלאומי בשם "פורטה דיי מרמי" יחד עם אינטלקטואלים יהודים ונוצרים ובהם מרטין בובר, גוסטב לנדאואר וגרהרט האופטמן.[3]
בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1914 ו-1915, עמד רתנאו בראש המינהל לכלכלת המלחמה בגרמניה, אך נאלץ לעזוב את תפקידו עקב ההתנגדות שקמה לו בחוגי הממשל בגלל מוצאו היהודי. חזר לעסקים בקונצרן AEG ועם מות אביו, ב-1915, מונה ליושב ראש הקונצרן. בה בעת תמך פוליטית בפאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף שעמדו בראש מנגנון המלחמה הגרמני, אך הביע התנגדות למדיניותם של מלחמת צוללות בלתי מוגבלת (שהייתה אחת הסיבות להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בשנת 1917). כן התנגד למדיניותו של לודנדורף לסיפוח שטחי המזרח. ב-4 באוגוסט 1916 חזה את הפנייתה של הלאומנות הגרמנית כלפי פנים עם כישלון המלחמה: "ככל שיהודים רבים יותר מתים במאבק הזה, כן יתעקשו יותר מתנגדיהם לטעון שהיהודים ישבו ברובם רחוק מקווי החזית והתעשרו מהמלחמה. השנאה תוכפל ותישלש".[4]
ב-1919 כיהן כיועץ כלכלי לראש הממשלה. לאחר סיום המלחמה כיהן כשר השיקום ברפובליקת ויימאר, בשנים 1920 ו-1921, ובשנת 1922 התמנה לשר החוץ של גרמניה.
רציחתו
ב-24 ביוני 1922, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות ברלין, התנקשו בחייו שלושה צעירים גרמנים, קציני צבא משוחררים, מחוגי הימין הקיצוני הגרמני. המתנקשים נסעו במכוניתם במקביל למכונית השר, ירו בו באקדח וזרקו רימון למכוניתו. השר נפצע קשה ומת זמן קצר לאחר מכן בבית החולים.
הרקע לרצח היה יוזמתו של רתנאו לחתימת הסכם לשיתוף פעולה עם ברית המועצות, שנקרא הסכם רפאלו, שנחתם מספר חודשים קודם לכן, וכן מוצאו היהודי של רתנאו. בשבועות שקדמו לרצח, גברה ההסתה נגדו. הגנרל אריך לודנדורף, שהיה פעיל בתנועות ימניות קיצוניות, רמז כי "הנסיך היהודי" חיבל במאמץ המלחמתי, ואליו הצטרף גם הציר ברייכסטאג, קארל הלפריך. מחוץ לפרלמנט צעקו הפורעים: "הרגו את רתנאו הארור החזיר היהודי החמדן!".[5]
רתנאו היה שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה עד אז. הרצח זעזע את גרמניה, ובהלווייתו של רתנאו השתתפו למעלה ממיליון איש. ביום ההלוויה הוכרזה שביתה כללית בגרמניה. רצח פוליטי זה נחשב לאחת מאבני הדרך בתהליך ההתמוטטות של רפובליקת ויימאר וכאחד ממבשרי עליית הנאצים לשלטון. שניים מן הרוצחים, הרמן פישר וארוין קרן, התאבדו כשהמשטרה עמדה לעוצרם. השלישי, ארנסט ורנר טכוב, הוסגר על ידי בני משפחתו ונדון ל-15 שנות מאסר, אך שוחרר ממאסרו ב-1930. ארנסט פון סלומון, שהיה שותף לתכנון הרצח וישב אף הוא בכלא, מתאר את הרוצחים בספרו האוטוביוגרפי "המנודים" (Die Geächten).
ספריו
- Impressionen. 1902.
- Reflexionen. 1908.
- Zur Kritik der Zeit. 1912 (גרסה דיגיטלית)
- Zur Mechanik des Geistes. 1913.
- Vom Aktienwesen. Eine geschäftliche Betrachtung. Berlin 1917.
- Von kommenden Dingen. 1917 (גרסה דיגיטלית)
- An Deutschlands Jugend. 1918 (מהדורה מתוקנת: Maximilian Hörberg (Hrsg.): München 2009, מסת"ב 978-3-00-023407-1).
- Die neue Wirtschaft. 1918.
- Die neue Gesellschaft. 1919.
- Der neue Staat. 1919.
- Der Kaiser. 1919.
- Kritik der dreifachen Revolution. 1919.
- Was wird werden? 1920 (גרסה דיגיטלית)
- Gesammelte Reden. 1924 (גרסה דיגיטלית)
- Briefe. 2 כרכים, 1926.
- Neue Briefe. 1927.
- Briefe an eine Liebende. Dresden, Reißner, 1931.
- Politische Briefe. 1929 (גרסה דיגיטלית)
לקריאה נוספת
- סטפן צווייג, העולם של אתמול: ביוגרפיה (1942), תרגם ברוך קרופניק, הוצאת ליינמן, 1954; מהדורה נוספת: תרגם צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ג 1982
- עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743- 1933, הוצאת דביר, 2004, תרגם מאנגלית: דני אורבך
- שולמית וולקוב, ולטר רתנאו - טרגדיה יהודית גרמנית, תל אביב: עם עובד, 2014
- היהודי שחשב שהוא גרמני, פרופסור מיכאל הרסגור ואלכס אנסקי בתוכנית שעה היסטורית ששודרה בגלי צה"ל, 19 ביוני 1992
- Shulamit Volkov, Walther Rathenau: The Life of Weimar's Fallen Statesman, Yale University Press, 2012[6]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ולטר רתנאו |
- ולטר רתנאו, באתר "סנונית"
- אורי קציר, התפנית המופלאה של ורנר טכוב, באתר "האייל הקורא" - על ולטר רטנאו ועל רוצחו, ורנר טכוב
- שולמית וולקוב, רצח ידוע מראש: הדרך לצמרת של ולטר רתנאו, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2011
- נחום סוקולוב, הרטנויים, באתר פרויקט בן-יהודה
- ארכיון רתנאו באתר הספרייה הלאומית
- מכתבו של וולטר רתנאו אל סטפן צוייג באתר הספרייה הלאומית
- ליטמן רוזנטל, שיחה עם רטנוי (אי אלו ימים לפני מותו המפגעי), דואר היום, 1 במאי 1923