ויקטור מרימסקי
| לידה |
15 בפברואר 1919 ניקופול, פלך יקטרינוסלב, ברית המועצות  |
|---|---|
| פטירה |
6 במאי 2003 (בגיל 84) מוסקבה, רוסיה  |
| השתייכות |
 הצבא האדום |
| תקופת הפעילות | 1937–1988 (כ־51 שנים) |
| דרגה | קולונל גנרל |
| תפקידים בשירות | |
| חיל שריון, ראש תכנון | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
|
עיטור לנין 3 עיטור הדגל האדום (במהלך מלחמת העולם השנייה: 05.05.1944)[1] 2 עיטורי הכוכב האדום (31.12.1942, 20.02.1943)[2][3] מדליית הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה מדרגה ראשונה[4] עיטור השירות למען המולדת בכוחות המזוינים של ברית המועצות מדרגה שלישית ומדליות אחרות | |
וִיקְטוֹר אַרְקַדיֶיבִיץ' מֵרִימְסְקִי (ברוסית: Виктор Аркадьевич Меримский; 15 בפברואר 1919 - 6 במאי 2003) היה יהודי איש צבא סובייטי בכיר, סגן מפקד כוחות היבשה בנושא המוכנות הצבאית.
ביוגרפיה
נולד בעיר ניקופול של האימפריה הרוסית במשפחתו של שוכר דגנים[5].
התגייס לצבא האדום ב-1937 כחניך במכללת שריון על שמו של סטלין בעיר גורקי (רו'). ב-1938 בזמן לימודיו המכללה הועברה לעיר חרקוב והוא סיימה ב-1939. השתתף במלחמת החורף. הצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1940.
השתתף במלחמת העולם השנייה החל מ-26 ביוני 1941 כמפקד יחידת טנקים. ב-17 ביולי אותה השנה נפצע בקרב אך חזר להילחם. מיוני 1942 בדרגת רס"ן מונה להיות עוזר בכיר למפקד גיס טנקים מס' 17 (בהמשך שונה שמו לגיס הטנקים ה-4 המעוטר). השתתף בתכנון מבצעים עבורו במבצע סטורן קטן, קרב קורסק ושחרור שטחי אוקראינה.
בסופה של מלחמת העולם השנייה היה מפקד מטה של החטיבה הממונעת המעוטרת ה-3 (רו') בארמיית המשמר החמישית של החזית האוקראינית הראשונה בדרגת פודפולקובניק, המקבילה לסגן אלוף[6].
לאחר המלחמה סיים את אקדמיה הצבאית לכוחות שריון (רו') ואת האקדמיה הצבאית של המטה הכללי של ברית המועצות. בתחילת שנות ה-60 היה מפקד מטה ארמיית המשמר המשוריינת החמישית במחוז הצבאי (רו') ברפובליקת ביילורוס. ב-1964 מפקד מנהלת הכנה צבאית ומוסדות לימוד צבאיים של המחוז הצבאי של קרפטי.
מינואר 1967 נהיה למפקד ארמיית הטנקים השמינית. ב-1968 בתפקיד הזה השתתף במבצע דנובה. מדצמבר 1969 מונה לסגן ראשון של מפקד המחוז הצבאי של המזרח הרחוק. מיוני 1974 סגן מפקד מנהלת הכנה צבאית לחילות היבשה.
מאוגוסט עד דצמבר 1979 נסע לאפגניסטן במסגרת הוועדה בראשות איוון פאבלובסקי שסקרה את המצב הפוליטי וחוזק כוחות צבא אפגניסטן[7]. הוא היה זה שפיקד על הכנות מבצעיות של הצבא הסובייטי טרם הפלישה. מ-1979 ועד 1984 היה סגן מפקד של משרד ההגנה הסובייטי באפגניסטן והיה אחראי על הכנה וניהול גם היחידות הסובייטיות (הארמייה ה-40) וגם הצבא האפגאני הממשלתי. כינוי שדבק בו בעקבות פיקודו, לפי גנרל אלכסנדר לֵבֶּד, היה "מוות שיבה"[8]
מ-1985 עד 1988 מונה לסגן מפקד חילות היבשה ומפקד המנהלת הראשית למוכנות מבצעית של צבאות היבשה.
לאחר שחרורו מן הצבא לפנסיה התגורר ועבד במוסקבה. נפטר ב-2003.
עבודות מחקר וזכרונותיו
- "הכנה טקטית של יחידות ממונעות ויחידות שריון", 1984 (רוסית)
- "הכנת קלעים. ספר לימוד", 1987 (רוסית)
- "ספר מידע לסמל יחידות ממונעות (יחידות שריון)", 1987 (רוסית)
- "מפקד רגימנט. ספר לימוד", 1988 (רוסית)
- "שיטות ואמצעים לפעולת חייל בקרב", 1988 (רוסית)
- "במרדף אחר "האריה של פנג'שר", 1993, זכרונותיו (רוסית)
- "חידות מלחמת אפגאניסטן", 1993, זכרונותיו (רוסית)
הערות שוליים
- ^ מידע מבסיס הנתונים "גבורת העם" (רוסית)
- ^ מידע מבסיס הנתונים "גבורת העם" (רוסית)
- ^ מידע מבסיס הנתונים "גבורת העם" (רוסית)
- ^ מידע מבסיס הנתונים "גבורת העם" (רוסית)
- ^ א. פטייב, איגור אנצישקין, "13 גנרלים של ארץ ניקופול", בעיתון "רפורטיור", 2017 (רוסית)
- ^ מידע על הגיס בבסיס הנתונים "טנקוביי פרונט" (החזית של הטנקים (רוסית)
- ^ אולג בריליוב, "מלכודת אפגאנית", 2013 (רוסית)
- ^ אלכסנדר לבד, "נעלבתי בשביל המדינה", מוסקבה, 1995, פרק "הטבעת שנקרעה" (רוסית)
