ויליאם ג'ויס

ויליאם ג'ויס

ויליאם ג'ויס לאחר לכידתו

ויליאם ג'ויס (באנגלית: William Joyce, נודע כ"לורד האו האו"; 24 באפריל 1906 - 3 בינואר 1946), בוגד בריטי בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה.

קורות חייו

נעוריו ותחילת דרכו

ויליאם ג'ויס נולד בברוקלין שבניו יורק בשנת 1906 לאם אנגלייה ולאב אירי קתולי, שהתאזרח בארצות הברית. משפחתו עקרה לעיר גולוויי שבאירלנד בשנת 1909. שם למד ג'ויס בשנים 1915-1921 בבית ספר תיכון של מסדר הישועים. אביו של ג'ויס והוא עצמו, להבדיל מרוב האירים הקתולים, שתמכו במאבק האירי לעצמאות, היו פעילים פוליטית וסייעו למיליצית ה"בלאק אנד טאנס", שלחמה לדיכוי המרי האירי. ג'ויס טען מאוחר יותר שבעקבות פעילותו זו נרדף על ידי הצבא האירי הרפובליקני, שאף ניסה להתנקש בחייו. עקב כך הוא עזב את אירלנד ב-1921 ועבר לאנגליה. הוא התגייס באותה השנה לחיל הרגלים של הצבא הבריטי, אך הודח מן השירות מכיוון ששיקר לגבי גילו. שנתיים לאחר מכן עברה גם משפחתו לאנגליה.

ג'ויס למד בקולג' בירקבק וקיבל תואר ראשון בספרות אנגלית בהצטיינות. באותה עת החל לגלות עניין בפשיזם והצטרף לתנועת "הפשיסטים הבריטיים" (BF) בשנת 1923. לימים נודע כי בתקופה זו שימש כמודיע של שרות הריגול הנגדי הבריטי, ה-MI5, בספקו מידע על המפלגה הקומוניסטית הבריטית ועל ארגוני שמאל.

בשנת 1924, בעת שעבד במפגש של המפלגה השמרנית הבריטית, הותקף בתער ונפצע בפניו. התקיפה הותירה צלקת עמוקה בלחיו הימנית. הוא טען שתוקפיו היו "קומוניסטים יהודים". בשנת 1925 הצטרף ג'ויס למפלגה השמרנית.

תועמלן המפלגה הפשיסטית

בשנת 1932 הצטרף לאיגוד הפשיסטים הבריטי (BUF) בהנהגתו של אוסוואלד מוסלי ושימש כדובר התנועה. ג'ויס היה נואם כריזמטי וניחן בכישרון רטורי לא מבוטל. בפעילותו בתנועה נודע ג'ויס בשנאתו הלוהטת ליהודים ולקומוניסטים. הוא האשים את היהודים בין השאר בכישלונו להשלים את לימודי התואר השני. בנוסף לרטוריקה האגרסיבית שלו נחשב ג'ויס גם כפעיל מיליטנטי שמוכן לנקוט באלימות פיזית נגד יריביו הפוליטיים. בזכות יכולותיו התמנה ב-1934 לסגנו של מוסלי והפך לאחראי על התעמולה. באחד הכינוסים של התנועה התעמתו כ-500 פעילים אנטי-פשיסטים עם חברי התנועה. האירוע הסתיים בפצועים רבים ועורר תגובות נזעמות בכלי התקשורת. לאחר העימות החל ג'ויס בשינוי מדיניות המפלגה מרווחה כלכלית לאנטישמיות. ב-1936 יזם ג'ויס את הוספת התואר "נציונל-סוציאליסטים" לשם המפלגה. ב-1937 התמודד ג'ויס בבחירות למועצת מחוז לונדון, אולם זמן קצר לאחר הבחירות קיצץ מוסלי את מספר חברי ההנהגה וג'ויס פוטר ממשרתו. כפי הנראה פיטוריו באו על רקע שינוי מדיניות המפלגה מאנטישמיות לפציפיזם וניסיון להימנע מעימות צבאי עם גרמניה. עקב פיטוריו פרש ג'ויס מהמפלגה והקים באותה שנה את "הליגה הבריטית הנציונל-סוציאליסטית" (National Socialist League), מפלגה פרו-נאצית, שרעיונותיה היו דומים לאלו של המפלגה הנאצית בגרמניה.

בסוף אוגוסט 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, היה ברור לג'ויס כי עומדת לפרוץ מלחמה, והגיע לידיו מידע שהוא עתיד להיעצר. על כן הוא השיג במרמה דרכון בריטי (הוא לא היה נתין בריטי, ולכן לא היה זכאי לדרכון בריטי) ועזב את בריטניה יחד עם אשתו השנייה מרגרט.

בשירות גרמניה הנאצית

ג'ויס הגיע לברלין שבגרמניה וב-1940 קיבל אזרחות גרמנית. בתחילה הוא לא מצא עבודה, אולם בזכות חברת המפלגה הפשיסטית הבריטית שפגש בברלין הגיע למבחן בד ברדיו הגרמני. הוא התקבל לעבודה כשדרן בתוכנית "גרמניה על הקו" (Germany Calling), שהייתה חלק משידורי התעמולה של הרדיו בשפה האנגלית. ג'ויס נודע בכינוי "לורד האו האו" אף על פי שבמקור נטבע הכינוי על ידי מבקר הרדיו של העיתון "דיילי אקספרס" לאדם אחר, ששימש באותו תפקיד. בשנת 1940, נוסדה ביוזמת העיתון דיילי מירור אגודה בשם "בריטים נאמנים נגד האו האו" שקראה שלא להאזין לשידוריו.

שידוריו זכו להאזנה מרובה בציבור האזרחי הבריטי ובקרב הצבא הבריטי וכוחות בני בריתו מן הדומיניונים, בגלל עומק המידע על בריטניה ועל אורח החיים הבריטי שהפגין בהם, וכן בשל צורת ההגשה והסגנון ששיוו להם אותנטיות בריטית, עד שהתעורר חשש שיש לו רשת של מודיעים בבריטניה.

ג'ויס שידר במשך כל שנות המלחמה. בתחילה מברלין, לאחר מכן, בעקבות הפצצות בעלות הברית, מלוקסמבורג, ולבסוף מן העיירה אפן הסמוכה להמבורג. מעבר לתפקידו כשדרן הפיץ ג'ויס תעמולה בקרב שבויי מלחמה בריטים וניסה לשכנעם להצטרף ליחידת המתנדבים הבריטית "החיל הבריטי החופשי", שפעל במסגרת הוואפן אס אס. בנוסף כתב את הספר "דמדומים מעל אנגליה" (Twilight over England), בו השווה את מצבה העגום של "בריטניה היהודית-קפיטליסטית" ל"נפלאותיה של גרמניה הנאצית". הספר הופץ על ידי משרד התעמולה הנאצי. בשנים 1941-1942 הובא ג'ויס על ידי המשרד הראשי לביטחון הרייך להרצות בפני אנשי אס אס באוניברסיטת ברלין.

על שידורי התעמולה שלו העניק לו היטלר את אות ההוקרה "צלב ההוקרה ללוחם" (Kriegsverdienstkreuz) בדרגה ראשונה ושנייה. את שידורו האחרון הקליט ב-30 באפריל 1945 (קיימות עדויות סותרות אם ההקלטה אכן שודרה). בשידור זה הוא נשמע שיכור, הוא נזף בבריטניה שגרמה להרס בלתי מידתי של גרמניה, התריע בפני הסכנה הנשקפת מברית המועצות וסיים ב"הייל היטלר ולהתראות". יום לאחר מכן כבשו הבריטים את תחנת השידור של המבורג.

הוא היה בקרש עם אנה וולקובה שבהמשך הואשמה בריגול לטובת גרמניה.

העמדתו לדין וסופו

לאחר כניעת גרמניה נתפס ג'ויס בעיר פלנסבורג שבגבול דנמרק, ולאחר שקבוצת חיילים של המודיעין הבריטי תחקרה אותו באנגלית ובצרפתית התגלתה זהותו. במהלך תפיסתו הוא נורה על ידי החיילים ונפצע. החיילים העבירו אותו לידי המשטרה הצבאית שהטיסה אותו לבריטניה, שם הועמד לדין בשלושה סעיפי אישום: שניים בגין בגידה במלך, כשהבגידה התבטאה בקריאתו בשידורי הרדיו לחיילי המלך לבגוד במלך, וסעיף אחד בגין חבירה לאויב בעצם התאזרחותו בגרמניה (מדינת אויב). הוא הועמד לדין בפני ה"אולד ביילי" (היכל המשפט הפלילי הבריטי, בלונדון) ב-17 בספטמבר 1945.

בבריטניה התעוררה בעיה משפטית מעניינת; האם בהיותו של ג'ויס אזרח ארצות הברית שמעולם לא היה נתין בריטי, ניתן בכלל להעמידו לדין באשמת בגידה בבריטניה. טענתו העיקרית של ג'ויס הייתה שמאחר שמעולם לא היה נתין בריטי, אין עליו חובה להיות נאמן למלך בריטניה, וממילא אינו יכול "לבגוד" בו, שהרי היסוד לבגידה הוא הפרת חובת האמונים של הנתין לריבון.

לבסוף העלה התובע הכללי את הטיעון כי למרות שקיבל דרכון שלא כדין עדיין זכה ג'ויס בהגנה דיפלומטית של בריטניה בגרמניה ולכן ניתן להעמידו לדין על מעשיו בשנים 1939 ו-1940, בטרם פקע דרכונו הבריטי. נפסק באופן תקדימי, כי עצם העובדה שג'ויס החזיק בדרכון בריטי, מטילה עליו חובת אמונים למלך בריטניה - הגם שלא היה נתין בריטי. חובה זו פוקעת, כמובן, ביום פקיעת הדרכון. ג'ויס זוכה אפוא משני סעיפי אישום (כל השידורים ששידר לאחר פקיעת הדרכון הבריטי וחבירה למדינת אויב). ההחלטה לא הייתה בעזרו, מכיוון שהוא הורשע בבגידה בגין השידורים ששידר לפני פקיעת הדרכון. לפי החוק בבריטניה (חוק הבגידה משנת 1351) העונש על בגידה הוא עונש מוות כעונש מחייב.

ג'ויס ערער על ההרשעה, אך בית המשפט לערעורים ובית הלורדים דחו את הערעור, וג'ויס הוצא להורג בתלייה בכלא וונדסוורת' (Wandsworth) אשר בלונדון, ב-3 בינואר 1946, כשהוא בן 39. כפי שהיה נהוג כלפי פושעים שהוצאו להורג, נקבר ג'ויס בקבר לא מסומן בחצר הכלא. לפני הוצאתו להורג לא הביע חרטה על מעשיו, דבריו האחרונים היו: "במותי כמו בחיי אני בז ליהודים שגרמו למלחמה הנוכחית ואני בז לכוחות האופל אותם הם מייצגים. אני מזהיר את העם הבריטי מהאימפריאליזם הדורסני של ברית המועצות. אני תקווה שבריטניה תחזור לגדולתה... אני גאה למות עבור האידיאלים שלי ומצר על כל בניה של בריטניה שמתו בלא לדעת בעבור מה."

בשנת 1976 הועברו שרידי גופתו לקבורה במחוז גולוויי שבאירלנד, שם נקבר מחדש.

ב-1961 כתב קורט וונגוט את הרומן "אמא לילה", דמות הגיבור בספר, "הווארד ד. קמפבל הבן", התבססה על דמותו של ויליאם ג'ויס. דמות זו הופיעה גם בספר "בית מטבחיים חמש", ספר נוסף שכתב וונגוט.

לקריאה נוספת

• ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם ג'ויס בוויקישיתוף

• "פאשיזם ויהדות", מאמר של ג'ויס משנת 1933, (באנגלית)
• הקלטות משידוריו של ג'ויס ותמונות, (באנגלית)
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27887716ויליאם ג'ויס