וולטר האלשטיין
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. אין התייחסות מספקת לדוקטרינת הלשטיין ולקונראד אדנאואר.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. אין התייחסות מספקת לדוקטרינת הלשטיין ולקונראד אדנאואר. |
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. וולטר האלשטיין (17 בנובמבר 1901 – 29 במרץ 1982) היה מדינאי, משפטן ודיפלומט גרמני שכיהן כנשיא הראשון של ועדת הקהילה הכלכלית האירופית ואחד מהאבות המייסדים של האיחוד האירופי.
נעורים והתפתחותו בעולם האקדמי
האלשטיין נולד ב-17 בנובמבר 1901 בעיר מיינץ הנמצאת בדרום-מערב גרמניה. בן שני לאנה ויעקב האלשטיין, בעלי רקע חקלאי כפרי[1]. הוא גדל בסביבה פרוטסטנטית של המעמד הבינוני שאופיינה בעניין רב בתרבות והאמנויות וגם תחושת חובה ואחריות אזרחית. בתיכון, מלבד שפות ומתמטיקה, התעניין בהיסטוריה[2]. אביו, יעקב, הפך לפקיד של חברת הרכבות המקומית, ולאחר הכשרה אקדמית במקביל לעבודתו, התקדם מתפקיד זוטר לעובד מדינה בכיר בתחום בניית הגשרים. זה שימש מודל לחיקוי עבור האלשטיין.
האלשטיין היה תלמיד מצוין בבית הספר התיכון והישגיו הגבוהים הבטיחו את רצונו להתקדם ללימודים נוספים. תחילה הוא שקל לזמן קצר להיות מהנדס[2].
בשנת 1920 בחר האלשטיין ללמוד משפטים, תחילה עבר לבון, מינכן ולבסוף בחר ללמוד בברלין, היכן שנחשבת הפקולטה למשפטים הטובה ביותר בגרמניה.[3][2][4]
בשנת 1925 לאחר בחינת משפט המדינה הראשונה, האלשטיין השלים עבודת גמר בנושא 'חוזי ביטוח חיים במסגרת אסון ורסאי' עליה קיבל הצטיינות. בשנה זו סיים את לימודיו והחל לעבוד כעוזר אקדמי של פרופסור מרטין וולף, אחד החוקרים הנודעים ביותר בתקופתו בתחום המשפט הפרטי, באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין.
בשנת 1927 שימש כבוחן באוניברסיטת רוסטוק בצפון גרמניה, ולאחר מכן שימש כמרצה ב-1929. שנה לאחר מכן מונה ליושב ראש משפט פרטי וחברות, תפקיד אותו מילא עשר שנים לאחר מכן, הפך למומחה צעיר ומבטיח בקרב הפקולטה הבכירה למשפטים, וביסס את המוניטין שלו כאקדמאי מוערך ומרצה אוניברסיטאי בעל שם בינלאומי[1]. לאחר הבחינה הסופית נפתחו מספר אפשרויות להמשך צעדיו בקריירה ובניהם הצעה להוביל ארגון חבר לאומים שנוסד ברומא עם פיתוח מתודולוגיה של מחקר משפטי השוואתי[1].
האלשטיין הפך לפרופסור באוניברסיטת פרנקפורט, במקום הוא גיוס לכוחות המזוינים הגרמניים ב-1942, חרף עוינותו כלפי הנאציזם[5]. לאחר פלישת בעלות הברית במלחמה ב-1944, האלשטיין נלקח למחנה שבויים בארצות הברית, שם הוא הקים אוניברסיטה כדי לחנך את חבריו האסירים על החוק וזכויותיהם[5]. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא מונה לתפקיד סגן קנצלר באוניברסיטה של פרנקפורט.
בשנת 1948 הוזמן על ידי אוניברסיטת גורגטאון להיות מרצה אורח שם לימד היסטוריה גרמנית בתחום המשפטי[5][1].
קריירה מחוץ לאקדמיה
החוויות שצבר באמריקה הביאו אותו להבנה שגרמניה צריכה להצטרף ליוזמות בינלאומיות שמטרתן לחזק את הקשר בין הדמוקרטיות לאחר מלחמת העולם השנייה[5].
כמו כן זמן השהייה בארצות הברית חיזק את הרצון בשיתוף פעולה משפטי בינלאומי והצורך בלמידה ממערכות ומסורות של מדינות שונות[1]. הוא האמין כי הצטרפות לבריתות בינלאומיות כמו האו"ם ונאט"ו, בעיניו, מכריעות בתחום חזרתה של גרמניה לבמה הבינלאומית[5].
בנובמבר 1949 הוא פעל למען הקמת ועדת אונסק"ו הגרמנית, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם הגרמני[1]. האלשטיין הפך ליושב הראש שלה ועמד בראש המשלחת הגרמנית[2]. הפך גם למשקיף בוועידה הכללית החמישי של אונסק"ו, ממנה דיווח לממשלת גרמניה[1]. כישוריו הדיפולמטיים המצוינים של האלשטיין והבנת הצורך באחדות אירופית יחד עם ניסיון בתחום[5], הוביל את קונראד אדנאור, הקנצלר מגרמניה, למנות אותו לראש המשלחת שניהלה משא ומתן בוועידת שומאן על הקמת קהילת הפחם והפלדה האירופית בשנת 1950[6][5][2][4]. בזמן הזה הוא עבד בשיתוף פעולה הדוק עם ז'אן מונה, מקבילו הצרפתי. שניהם הבינו שהם חולקים אמונות בסיסיות משותפות לגבי הצורך באינטגרציה האירופית[5][2]. בשנת 1951 מינה אנאואר את האלשטיין למזכיר המדינה במשרד החוץ הפדרלי, בתפקיד זה שירת עד 1955[1] האלשטיין היה מעורב במשא ומתן עם ישראל בנושא תשלום פיצויים לעם היהודי לאחר מלחמת העולם השנייה, ושיחק תפקיד חשוב באסטרטגיית יחסי החוץ של גרמניה[5].
נשיא ועדת הקהילה הכלכלית האירופית
נאום הפרישה של האלשטיין
|
|---|
|
"אירופה לא יכולה לקבל את תפקיד הצופה חסר האונים בעוד כוחות בקנה מידה יבשתי חשופים לפיתוי לחלק שמיים וארץ בינם לבין עצמם. אירופה לא יכולה לקנות את הביטחון שלה בהשאלה מאחרים. כל אירופה חייבת להרגיש שזה שערורייתי שבגבולות אירופה מתרחשים אירועים דרמטיים שאין בכוחה להשפיע עליהם, בזמן שאחרים מתערבים כדי לסדר דברים באזור. אף אחד ביבשת זו לא מוכן לאשר את התנערות אירופה מאחריות." |
ב-1958 כאשר נכנס לתוקף הסכם רומא, האלשטיין נבחר לנשיא הראשון של ועדת הקהילה הכלכלית האירופית[6]. בנאומו הראשון הדגיש האלשטיין כי הקהילה נוצרה כפרויקט קבוע שתחום פעולתו יהיה הרבה יותר רחב ומקיף מכל מה שנוצר בעבר באינטגרציה האירופית[1]. האלשטיין מונה מחדש כנשיא הנציבות שלוש פעמים, ב-1960, 1962 ו-1964[1]. בשנותיו הראשונות כנשיא הוועדה, האלשטיין הקדיש תשומת לב רבה להקמת מדיניות חקלאית משותפת (CAP) על פי הוראות אמנת הוועדה[1].
תחת נשיאות האלשטיין, הוועדה הייתה מעוניינת להעמיק, או לפחות לחזק, את היסודות העל לאומיים שעליהם הוסכם ברומא. אולם הנשיא שארל דה גול שנכנס גם לתפקידו ב-1958 הערים קשיים והתגלה כיריב רב עוצמה. האלשטיין הציג את 'תוכנית האלשטיין' להאצת האינטגרציה האירופית ב-1960, שקראה להפחתה מהירה יותר במכסים בין המדינות החברות, אולם פרויקט זה לא זכה להסכמה[4].
המחלוקת הגדולה השנייה בתקופת כהונתו עסקה בשאלת צירוף בריטניה לוועדת הקהילה הכלכלית. האלשטיין פעל באיפוק בעניין זה והתייחס בספקנות לגבי הצטרפותה של הממלכה המאוחדת. במהלך נשיאותו הוא ידע משברים עם שארל דה גול. הגורם המיידי לסכסוך היה ויכוח על הארגון והמימון של המדיניות החקלאית האירופאית המשותפת. החל מ-1 ביולי 1965, צרפת סירבה להשתתף במועצת השרים של הקהילה הכלכלית האירופית ובכך שיתקה את הפוליטיקה האירופית[4]. ממשלת מערב גרמניה רצתה להבטיח קדנציה נוספת להלשטיין אך היא נסוגה בסופו של דבר תחת לחץ צרפתי, כי זה היה מעמיד את שיתוף הפעולה בכללותו בסכנה. בינואר 1967, בשיחות עם הקנצלר קורט גאורג קיזינגר וווילי ברנדט, התעקש הנשיא הצרפתי דה גול לא לתמוך בכהונה נוספת להאלשטיין. האלשטיין דחה את הפשרה שהושגה בסופו של דבר, לפיה ימשיך למלא את תפקידו במשרד עד סוף 1967, ופרש מתפקידו ב-1 ביולי 1967[4].
בנאום הפרידה שלו מהפרלמנט האירופי, הדגיש הלשטיין את אידיאל האחדות האירופית ואת הצורך בשיתוף פעולה גדול יותר במדיניות החוץ[4].
לאחר פרישתו
בשנים 1968–1974 כיהן כיושב ראש התנועה הבינלאומית האירופית (EMI) והיה חבר בבונדסטאג של ה-CDU מ-1969 עד 1972.
לאחר פרישתו ממעורבות פעילה בפוליטיקה ובמגזר התנדבותי, האלשטיין הסתפק בכתיבה ובעבודות ייעוץ.
האלשטיין נפטר ב-29 במרץ 1982 בגיל 81 בשטוטגרט.
השפעה ומורשת
במהלך כהונתו כנשיא הנציבות, פיתח האלשטיין מספר רב של רעיונות למדיניות אירופית, הוא תרם שיקולים חשובים בקידום מדיניות חוץ ומדיניות כלכלית אירופית, שחלקן מעצבות באופן עמוק את האיחוד האירופי כיום[1]. האלשטיין לא רק היה מייסד חשב של האינטגרציה האירופית אלא גם בעל חזון לעתיד האינטגרציה. רבים מרעיונותיו לפיתוח והמשך האינטגרציה האירופית הועלו ויושמו בשלבים מאוחרים יותר. עבור האלשטיין, האינטגרציה האירופית הייתה הרבה יותר מאשר מיזוג של כלכלות לאומיות לאזור כלכלי רחב. מטרתו ארוכת הטווח הייתה יצירת מערכת פדרלית אירופית. הוא הדגיש במספר הזדמנויות שונות כי אינטגרציה כלכלית תעבוד לצמיתות רק אם תתבסס על עיצוב מוסדי פוליטי ופדרלי. בארצות הברית הוא אף היה מכונה "אדון אירופה".[1] האלשטיין ניחן בכישורי משא ומתן דיפלומטיים וכן בכוחות שכנוע חזקים, שרבים בטוחים שלולא יכולותיו המהירות להשתלבות של אירופה שקרתה בשנות כהונתו לא הייתה אפשרית[5].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 (Lehman Wilhem, Salm Christian. "Walter hallstein: First president of the commission and visionary of European integration". European parliament. November 2019. https://www.europarl.europa.eu/RegData/etudes/BRIE/2019/637982/EPRS_BRI(2019)637982_EN.pdf)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Lehman Wilhem, Salm Christian, Walter hallstein: First president of the commission and visionary of European integration, november 2019
- ^ Wilhelm Lehmann and Christian Salm, Walter Hallstein First President of the Commission and visionary of European integration
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 Philip Rosin, Walter Hallstein, Konrad-Adenauer-Stiftung
- ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 European commision, Walter Hallstein: a diplomatic porce propelling swift European integration
- ^ 6.0 6.1 European Union, Walter Hallstein: a diplomatic force propelling swift European integration
38110576וולטר האלשטיין