וסאל

וסאל (Vasall) היה אדם שנכנס בעסקת מחויבות ושבועת אמונים הדדית עם אדון פיאודלי. במסגרת המחויבות העניק האדון לווסאל נחלה קרקעית, כסף או כיבוד אחר, ובתמורה התחייב הווסאל להעניק לאדון שירותים מסוימים, לרוב צבאיים.

בתקופה המרובינגית פירוש המילה ווסאל היה עבד וכך גם התייחס החוק הסאלי אל המונח. במהלך המאה ה-8 התחילו להשתתמש במונח וסאל גם כלפי אנשים חופשיים שהיו תלויים באדון.

היסטוריה

יצירת הקשר שבין וסאל לאדון בוצעה בימי הביניים המאוחרים יותר בדרך כלל באמצעות טקס שבועת אמונים או "קומנדטיו" חגיגי, שהיה מורכב משני חלקים: שבועת הומגיום בה כרע הווסאל לפני האדון בתנוחת כניעה, כשהוא גלוי ראש; ושבועת פידליטס, שבה נשבע על שריד קדוש או אביזר דתי אחר שלא להפר את שבועתו ולהיוותר נאמן לאדון.

מעמד הווסאלים התפתח בחברת ימי הביניים מן הנהגים החברתיים שהיו מקובלים בשבטים הגרמאנים. בשבטים אלו היו שליטי השבט, וחבורת הלוחמים, קשורים זה לזה בחובת נאמנות, גפולגה (gefolge). תיאור זה מופיע ב"גרמאניה" של טקיטוס ואחר כך גם בפואמה מן המאה השמינית "ביאוולף". שם, מתואר המנהיג הטוב כמי שמעניק מתנות לנאמניו, ובתמורה הם באים לעזרתו ברצון כאשר הם נדרשים לכך (שורות 20-25).

במאה השביעית, אחרי נפילת האימפריה הרומית היו הווסאלים כנופיות של אנשים משוחררים שכפפו עצמם מרצונם לסמכותו של מנהיג, שהוביל אותם למסעות ביזה ושוד. הווסאל נמדד בכנופיות אלו רק ביכולת הלחימה שלו ובנאמנותו, ותפקידו היה לשמור על אדונו מכל רע.

בתקופת השליטים המרובינגים במאה השביעית זכה הווסאל, שומר הראש המלכותי, לתואר הכבוד antrustiones, ולעיתים נדירות גם קיבל אדמות בתמורה לשירותיו הנאמנים, אך בתקופה זו נותר עדיין המלך במובנים רבים מנהיג של כנופיית לוחמים ואלו נותרו ברובם לצידו.

המונח וסאל החל לצבור את משמעותו המאוחרת רק בתקופת קרל הגדול, שיצר את הקישור בין וסאלים להענקת אדמות מתוך נחלות השליט. המוסדות, החוק והסחר שחרבו עם נפילת האימפריה הרומית והומרו בשלטון כנופיות מלכותיות, מנעו אפשרות לקיום שלטון ריכוזי ויעיל בממלכה. קרל הגדול עצמו נאלץ לנדוד ממקום למקום, שכן שום מקום ברחבי האימפריה שלו לא יכול היה להזין אותו ואת חצר לוחמיו לאורך זמן רב.

כדי להתמודד עם בעיה זו, החלו השליטים הקרולינגים להעניק לנתינים הנאמנים קרקעות מתוך אדמות המלך. קרקעות אלו ניתנו כתמורה על שירות נאמן ובאופן מותנה, שכן הן נותרו באופן רשמי בחזקתו של השליט. מקבלי האדמות נדרשו לשבועה מיוחדת, שתבטיח כי יבואו לעזרתו של זה או יספקו לו לוחמים כאשר יידרשו לכך.

מענקים אלו של השליט, שכונו תחילה "בנפיקיום" והחל מהמאה התשיעית "פייף", גרמו להחלשתו של השליט, גם משום שהאדמות שחולקו לנתיניו, הווסאלים שלו, הפכו בפועל לאדמתם, ועברו בירושה לבניהם אחריהם, וגם משום שהענקתן הקטינה את הרכוש הקרקעי שהיה בידי המלך. הנוהג הרווח של וסאליות-משנה (הענקת חלקים מהפייף לווסאלים אחרים), הנוהג הרווח לא פחות של הענקת שבועות אמונים למספר אדונים בו זמנית, וכן ניגוד האינטרסים הטבעי שנוצר בין הווסאל שכבר קיבל את התמורה עבור שירותיו, ובין האדון שהתמורה (אספקת כוח צבאי) ניתנה לו לשיעורין בעת הצורך, החלישה עוד יותר את כוחו של השלטון המרכזי. בהיעדר אפשרות לעליית שליט ריכוזי אחר במקום השליט הקיים, שכן הכלכלה של ראשית ימי הביניים לא הייתה מסוגלת לתמוך בזה או בזה, התפוררו מדינות מערב אירופה בהדרגה לשורה ארוכה של אחוזות מבודדות ומנותקות זו מזו שבראשן עמדו וסאלים.

אטימולוגיה

המונח וסאל שורשו במילה הקלטית gwas שמשמעה "נער", צעיר שאינו חופשי. בתצורתה הלטינית הפכה המילה ל-vassus. המילים "אביר" (משורש cniht, קניכט) באנגלית עתיקה ו-cognates בפריזית והולנדית שמשמעותם גם "נער צעיר".

בנוסף קיים גם המונח "וָוָסוֹר" (מצרפתית עתיקה: vavasour או vavasor) הוא מונח המציין וסאל או חוכר (אריס) של אדון פיאודלי בימי הביניים—אדם שיש לו חכירה תחת הברון ושיש חוכרים תחתיו. המילה מבוססת ככל הנראה על המונח vassus vassorum, וסאל של וסאלים.

ראו גם

• מונדיום
• דאימיו

לקריאה נוספת

• פרנסואה ל' גאנסהוף, פיאודליזם בתרגום אהרן אמיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, תל אביב, 1985