התזמורת הסימפונית של ונצואלה

התזמורת הסימפונית של ונצואלה (בספרדית: Orquesta Sinfónica Venezuela) נוסדה על ידי קבוצה בת 26 נגנים מקצועיים, שמאסטרו אמיליו סוחו כינס יחדיו אחרי התפרקות הפילהרמונית הלאומית בינואר 1929.

מפגש הנגנים התקיים ב-15 בינואר 1930 באקדמיה לדקלום מוזיקלי בקראקס (ששמה כיום הוא "חוסה אנחל לאמאס"). בין הנלהבים ביותר לרעיון היו הכנר אסקאניו נגרטי, החלילן סימון אלווארס והוויולן לואיס קלקאניו. אחרי שהתגברה על מכשולים שונים, הופיעה התזמורת בקונצרט הפומבי הראשון שלה ב-24 ביוני 1930, שהוקדש, לפי התוכניה, ל"עובדי הציבור הבכירים של המדינה, לאמנים, לסופרים ולחברה התרבותית עד מאוד של קראקס".

כבר מראשיתה בשנת 1930 קצרה התזמורת תגובות חיוביות, לא רק מצד קהל מאזיני הקונצרטים אלא גם בחוגי מוזיקאים, אנשי רוח ופוליטיקאים. לכבוד הגבוה ביותר זכתה התזמורת כשהוכרזה, ב-1980, "נכס אמנותי של האומה". במסלולה הארוך הופיעה התזמורת הסימפונית של ונצואלה באתרים רבים בארצה: התיאטרון הלאומי של קראקס, התיאטרון העירוני של קראקס, הקונכייה האקוסטית של בלו מונטה, האאולה מגנה של האוניברסיטה המרכזית של ונצואלה, הפוליאדרו דה קראקס; כמו כן, מאז שנות ה-50 יוצאת התזמורת לסיורי קונצרטים במדינות אחרות באמריקה ובאירופה.

בשנות ה-60 וראשית ה-70 של המאה ה-20 השתדל פדרו אנטוניו ריוס ריינה, נשיא האגודה, להשיג משכן קבוע לתזמורת. מאמציו נשאו פרי ועל אף מותו הפתאומי חנכה התזמורת הסימפונית של ונצואלה את ביתה החדש ב-19 באפריל 1983, בקונצרט מרגש באולם הקונצרטים על שם ריוס ריינה במרכז התרבות טרסה קארניו.

בשנת 1989 לכבור 75 שנים לשיר Alma llanera הפופולרי הוא הוקלט על ידי התזמורת.