השקיה בטפטוף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טפטפת בפעולה

השקיה בטפטוף היא שיטת השקיה המשחררת מים באיטיות ובזרמים קטנים לשורשי הצמחים, בין אם מעל פני הקרקע או ישירות לאזור השורשים מתחת לפני הקרקע (השקיה תת-קרקעית). כבר בזמנים קדומים נעשה שימוש בהשקיה בטפטוף באמצעות כדי חרס שמולאו במים, הוטמנו בקרקע ושחררו את המים באיטיות לקרקע דרך נקבוביות כלי החרס. שימוש בשיטות דומות נעשה בחממות באירופה באמצע המאה ה-20.

ההתקדמות הגדולה בשיטת ההשקיה בטפטוף נעשתה לאחר התפתחות השימוש בחומרים פלסטיים. שיטת הטיפטוף המודרנית מתבססת על העברת המים דרך טפטפות המשחררות אותם לקרקע. הזרם הקטן מושג על ידי חיכוך של המים העוברים במסלול ארוך בטפטפת. הפחתת מהירות הזרימה של המים על ידי החיכוך במסלול ארוך איפשרה להימנע משיחרור המים דרך נקבים זעירים, הנסתמים בקלות. ההבדל המשמעותי בין צינור עם נקבים לבין טפטפת נובע לא רק ממיעוט סתימות, אלא מחלוקת מים אחידה לאורך השלוחה (צינור הטפטפת) היתרונות מחלוקת המים האחידה רבים: חיסכון במים, מתן כמות מים נכונה לכלל הצמחים והחשוב מכולם - יצירת חלקה הומוגנית במועד הקטיף והשבחת איכות הפרי וגודלו - מה שתורם לתשואה גבוהה יותר ואי לכך מגדיל את כדאיות הגידול.

הטפטפת ושיטת ההשקיה המבוססת עליה הומצאו, יוצרו והופצו על ידי המהנדס הישראלי שמחה בלאס ובנו ישעיהו בסוף שנות ה-50 ובמחצית הראשונה של שנות ה-60, כאשר מערכת ההשקיה הניסיונית הראשונה הותקנה על ידם בשנת 1959. בסוף שנת 1964 ייסדו, יחד עם קיבוץ חצרים את חברת נטפים, אליה העבירו את כל הפעילות העסקית שלהם בתחום הטפטוף, לרבות אפשרות השימוש בפטנטים שלהם. חלק מהותי בפיתוח וקידום התחום והפצתו בכל רחבי העולם מיוחס לפרופ' דן גולדברג מהפקולטה לחקלאות ברחובות.

כיום מיוצרות מערכות ההשקיה בטפטוף על ידי חברות רבות בעולם, כאשר ישראל נוטלת חלק מרכזי בפיתוח ובייצור. ההמצאה גרמה למהפכה עולמית בשיטות ההשקיה והדישון בחקלאות, והובילה לחיסכון במים ולהגדלת היבולים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • שמחה בלאס: מי מריבה ומעש, מסדה, 1973

קישורים חיצוניים