הקלאסיקה של המסמכים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקלאסיקה של המסמכים (בסינית מסורתית: 書經, בסינית מפושטת: 书经, בפין-יין: shū jīng, שׁוּ גִ'ינְג), הידועה במערב גם בשמות "הקלאסיקה של ההיסטוריה" ו"ספר המסמכים", ובסינית גם בשמות "הכתובים הנערצים" או סתם "הכתובים" (書), היא אחת מחמש הקלאסיקות של הספרות הסינית. זהו אוסף של טקסטים רטוריים המיוחסים לדמויות מפתח מסין הקדומה, ושימשו כבסיס לפילוסופיה הפוליטית הסינית במשך יותר מאלפיים שנים.

הקלאסיקה של המסמכים גם שימשה נושא לאחת מהמחלוקות הספרותיות העתיקות ביותר בסין, בין תומכיהן של שתי גרסאות של הטקסט: גרסת "הטקסט החדש" וגרסת "הטקסט הישן".

היסטוריה טקסטואלית

ההיסטוריה של הקלאסיקה של המסמכים, על גרסאותיה השונות, מורכבת במיוחד, ונתונה למחלוקות ספרותיות ופילוסופיות מזה אלפי שנים.

התייחסויות מוקדמות

על פי מסורות מאוחרות, הקלאסיקה של המסמכים נערכה בידי קונפוציוס (551–479 לפנה"ס) כלקט מתוך מבחר גדול בהרבה של מסמכים, כאשר חלק מהמסמכים השלא נכללו ביצירה הוכנסו ל"ספר ג'ואו המוסתר". ועם זאת, ההיסטוריה הקדומה של שתי היצירות הללו אינה ברורה. החל מקונפוציוס השתמשו מלומדים בקלאסיקה של המסמכים כדי להדגים עקרונות כלליים, אם כי נראה שהסתמכו על כמה גרסאות שונות של היצירה.

במאמרות מופיעות שש ציטטות של "הכתובים"[1] ללא ציון שמו המלא. על אף שקונפוציוס התייחס בהן אל הקיסרים הטרום-שושלתיים יָאו ושׁוּן, ולדמויות משושלות שְׂיָה ושָׁאנְג, הוא גם התלונן על חוסר בתיעוד מתקופות שקדמו לשושלת ג'וֹאוּ. בספריהם של מנציוס ומו דזה ובדְזְווֹ גְ'ווָאן מן המאות 4–5 לספירה מופיעה כמות גדולה יותר של ציטטות מן הקלאסיקה של המסמכים, חלקן עם הכותרות מן המקור. יוצרים אלו העדיפו מסמכים שנוגעים ליָאו, שׁוּן ושושלת שְׂיָה, מהסוג שכיום משייכים את יצירתו לתקופתם של אותם הוגים, תקופת המדינות הלוחמות. הפרקים שכיום נחשבים העתיקים ביותר, וברובם מתייחסים לשושלת ג'וֹאוּ המערבית, לא קיבלו כמעט תשומת לב בקרב ההוגים של תקופת המדינות הלוחמות, אולי בגלל הקושי שבשפתם המיושנת או בשל השקפות העולם הפחות מוכרות שהציגו. פחות מחצי מן המקטעים המצוטטים בידי ההוגים הללו נמצאים גם בגרסת "הקלאסיקה של המסמכים" שהגיעה לימינו.[2] על אף שציטטו מן הקלאסיקה של המסמכים, יוצרים כמנציוס ושו'ן דזה סירבו להכיר בה במלואה כאותנטית. גישתם מנוגדת להערצה שהופגנה כלפי הכתובים בתקופת שושלת האן, אשר ייחסו את עריכתה לקונפוציוס.[3]

בתקופת שושלת האן

הקיסר וו מהאן הוא שהפך את הגדרת חמש הקלאסיקות, וביניהן הקלאסיקה של המסמכים, להגדרה ממלכתית, והוסיף להן את התואר "קלאסיקות". גם המושג "הכתובים הנערצים" שימש בתקופת שושלת האן. מאחר שרוב המלומדים של שושלת האן התעלמו מגרסת "הטקסט הישן", הייתה זו גרסת "הטקסט החדש" שנחשבה לרשמית, ואף קלאסיקות האבן של שִׂיפִּינְג שנחקקו מחוץ לאקדמיה הקיסרית בשנים 175-183, כללו את גרסת "הטקסט החדש" של הקלאסיקה של המסמכים. התעלמות זו מן "הטקסט הישן" הביאה לבסוף להיעלמותו בסוף תקופת שושלת האן.

מחלוקת הטקסט הישן והטקסט החדש

באירוע שריפת הספרים בידי הקיסר הראשון הושמדו כל העותקים של הקלאסיקה של המסמכים שהקיסר הצליח לשים את ידו עליהם, מלבד העותקים שאוחסנו בספריית הקיסר. "הטקסט הישן" ו"הטקסט החדש" שניהם תוצאה של שחזור או שימור טקסטים מלפני אירוע שריפת הספרים.

הטקסט החדש

יותר מ-35 שנים לאחר שריפת הספרים, כאשר השושלת הבאה, שושלת האן, ניסתה לשחזר את הקלאסיקה של המסמכים, היה המלומד פֿוּ שֶׁנְג היחיד שהצליח לשחזר אותה, על פי חלק מהגרסאות מעותק שהחביא בקיר ביתו, ועל פי גרסאות אחרות, מזכרונו. זוהי גרסת "הטקסט החדש". שם זה ניתן לה משום שהייתה כתובה בכתב הכוהני שהיה נהוג משושלת האן והלאה, ואפילו משמש כיום כגופן לסינית מודרנית.

בגרסת "הטקסט החדש" היו במקור 29 פרקים, אולם הפרק "הנאום הגדול" אבד במהרה, והוחלף בגרסה חדשה. מספר הפרקים הורחב ל-33 במאה הראשונה לספירה, כאשר דוּ לִין חילק כמה מן הפרקים.

הטקסט הישן

גרסת "הטקסט הישן", לפי העדויות, התגלתה בקיר הבית של משפחתו של קונפוציוס בצ'וּפֿוּ בשנת 18 לפנה"ס, כאשר נסיך מקומי הרס את הבית כדי להרחיב את ארמונו. גרסה זו הייתה כתובה בכתב החותם, הכתב העתיק והמסולסל של השפה הסינית שאפיין את תקופת טרום שושלת צ'ין, ולפיכך נקראה "הטקסט הישן". על פי ספר האן בגרסה זו נכללו הפרקים המצויים ב"טקסט החדש" ו-16 פרקים נוספים. קוֹנְג אָנְגְווֹ, מצאצאיו של קונפוציוס, כתב פרשנות לגרסה זו בסוף המאה השנייה לפנה"ס אשר אבדה בסוף ימי שושלת האן, ועמה אבדה גם גרסת "הטקסט הישן".

ישנו גם רישום של גרסת "הטקסט הישן" עם מאה פרקים, שרבים מהם מוזכרים ברשומות ההיסטוריון, אך ללא ציטוטים.

הופעתו מחדש של הטקסט הישן

במאה הרביעית, תקופת שושלת ג'ין המזרחית, הגיש המלומד מֵיי דְזֶה לקיסר עותק של גרסת "הטקסט הישן" ובה, מעבר ל-33 הפרקים המוכרים, גם 25 פרקים שאינם מופיעים ב"טקסט החדש" והקדמה ופרשנות של קונג אנגוו, בטענה כי מצא את הטקסט האבוד.[4][5] מאז נחשבה זו לגרסת "הטקסט הישן" המקובלת. במהלך השנים, גרסת "הטקסט הישן" שנמצאה מחדש הפכה למקובלת יותר מגרסת "הטקסט החדש", עד שמעמדה התקבע במהדורה קיסרית של הפרשנות "משמעות נכונה לכתובים הנערצים" (尚書正義) בשנת 653, בתחילת שושלת טאנג. גרסה זו הונצחה ב"קלאסיקות האבן של קָאיְצֶ'נְג" בשנים 833-837.[4]

ערעור אמינותו של הטקסט הישן של מיי דזה

לאחר שהמלומד ווּ יוּ' (吳棫) מתקופת שושלת סונג ערער את אמינות הפרקים הייחודיים בגרסת הטקסט הישן של מיי דזה (אלו שאינם מופיעים גם בגרסת הטקסט החדש), העלו מלומדים עוד ועוד תהיות בנוגע אליהם.

במאה ה-16 פרסם מֵיי ג'וֹאוּ (梅鷟) טיעון מפורט על פיו הפרקים הייחודיים, כולל ההקדמה והפרשנות זויפו במאה ה-3 תוך גנבת חומר ממקורות היסטוריים כגון ה"דְזְווֹ גְ'ווָאן" ו"רשומות ההיסטוריון". המאמר זיהה את המקורות המדויקים מהם הועתקו טקסטים, ואף הגדיל להציע כי הזייפן היה הרופא חְוָאנְגְפֿוּ מִי (皇甫謐).

גרסת הטקסט הישן של מֵיי דְזֶה החזיקה בעמדת עליונות עד סוף המאה ה-17, בתקופת שושלת צ'ינג. אז נפוץ כתב יד שלא פורסם מעולם של המלומד יֵן זְ'ווֹצ'וּ' (阎若璩), בשם "מחקר בטקסט הישן של הכתובים הנערצים" (尚書古文疏證), ובו ראיות ששכנעו את רוב המלומדים כי הפרקים הייחודיים ל"טקסט הישן" שהציג מֵיי דְזֶה הם זיוף מהמאות ה3-4.[6]

תגליות בתקופה המודרנית

בשנת 1993 נחשפו בגִ'ינְגְמֶן שבמחוז חוביי[7] מצבורים של טקסטים עתיקים על גבי ספרי במבוק, בתוך קברים ממדינת צ'וּ. ספרים אלו מתוארכים לסוף תקופת המדינות הלוחמות, בסביבות 300 לפנה"ס, ולפיכך קדמו למאורע שריפת הספרים.[7] פיסות הבמבוק של צ'ו מגְווֹדְייֵן והקובץ של מוזיאון שאנגחאי כוללים ציטוטים מפסקאות של הקלאסיקה של המסמכים אשר לא היו ידועות עד כה.[7][8]

פיסות הבמבוק של צִ'ינְגְחְווָה שנמסרו לחוקרים באוניברסיטת צִ'ינְגְחְווָה ב-2008 כוללות את הפרק "תיבת הזהב" (金滕) בתצורה כמעט זהה לזו המופיעה ב"טקסט החדש", וכמה מסמכים נוספים שאינם מופיעים בגרסה המוכרת כיום. האוסף כולל גם את שני הפרקים "יש סגולה אחת לכל" (咸有一德) ו"הענקת תואר ליְוֵּ'ה" (說命) אשר ייחודיים לגרסת הטקסט הישן, אולם אין כל קשר בין התוכן שלהם בגרסת הטקסט הישן לתוכן המופיע בפיסות הבמבוק העתיקות. בכך מאשרת התגלית הארכאולוגית כי הפרקים הייחודיים של ה"טקסט העתיק" של מֵיי דְזֶה הם זיוף[9]. בכרך 9 של הטקסטים של פיסות הבמבוק של צִ'ינְגְחְווָה, כפי שפורסם בנובמבר 2018, נחשף כי גם הפרק "הציווים של גְ'יונְג" (冏命) זוייף ב"טקסט העתיק", ותוכנו המקורי היה שונה מזה המוכר כיום.[10]

תוכן ותיארוך

הפרקים מקובצים לארבעה חלקים המייצגים תקופות שונות: שלטונו האגדי-למחצה של יו' הגדול, שושלת שְׂיָה, שושלת שָׁאנְג ושושלת ג'וֹאוּ. החלק על שושלת ג'וֹאוּ ממלא יותר ממחצית מהספר. חלק מפרקי הטקסט החדש הם בין הדוגמאות הקדומות ביותר לפרוזה סינית, והם מתעדים נאומים משנותיה הראשונות של שושלת ג'וֹאוּ בסוף המאה ה-11 לפנה"ס. למרות ששלושת החלקים האחרים מתיימרים לתעד חומר מוקדם יותר, מאמינים רוב החוקרים כי אפילו פרקי הטקסט החדש בחלקים הללו חוברו מאוחר יותר מאלו שבחלק על שושלת ג'וֹאוּ, כאשר הפרקים שמיוחסים לתקופות הקדומות ביותר מתוארכים למעשה למאות השלישית והרביעית לפני הספירה.

מבנה הפרקים

מלבד מספר פרקים מאוחרים, הפרקים מתעדים נאומים רשמיים של מלכים או דמויות חשובות אחרות.[11][12] רוב הנאומים נחלקים לחמישה סוגים, כפי שניתן להבין גם מכותרתם[13]:

  • התייעצויות (謨 mó) בין המלך לשריו. (שני פרקים)
  • הנחיית (訓 xùn) המלך על ידי השרים. (פרק אחד)
  • הכרזות (誥 gào) של המלך לאנשיו. (שמונה פרקים)
  • נאומים (誓 shì) של השליט באירוע לחימה. (שישה פרקים)
  • ציוויים (命 mìng) של המלך לכפוף נקודתי. (שבעה פרקים)

במסורת הסינית הקלאסית מופיע סוג נוסף של מסמך: "קאנון" (dian 典).

סוּ שְׁה (1037-1101) הצליח לבודד שמונה הכרזות משושלת ג'ואו הקדומה אל אנשי שאנג, אולם שלושה מתוך שמות הפרקים שציין אינם מוכרים מן הטקסט שהגיע לימינו.

צֶ'ן מֶנְגְגְ'יָה (1911-1966) מציין כי הכרזות וציוויים נבדלות רק בכך שציוויים בדרך כלל כוללים הענקת חפצים יקרי ערך, אדמות או משרתים לממוענים.

במקרים רבים נאומים פותחים בביטוי "לכאורה אמר המלך" (王若曰), אשר מופיע גם בכתובות ברונזה מתקופת שושלת ג'ואו המערבית, אולם לא נמצאים בטקסטים עתיקים אחרים שהגיעו לימינו. חוקרים רואים בכך סימן למקורם של המסמכים בתסריטי נאום אשר נועדו להיקרא על ידי פקיד בשם המלך.[14][15]

הסידור המסורתי של הפרקים

הפרקים ביצירה מקובצים בארבעה חלקים:

  • יו' הגדול
  • שושלת שְׂיָה
  • שושלת שָׁאנְג
  • שושלת ג'וֹאוּ

שני החלקים הראשונים מכילים שני פרקים כל אחד בגרסת הטקסט החדש, ועל אף שהם מתיימרים לתעד את החומר הקדום ביותר ביצירה, החל מהאלף ה2 לפנה"ס, מאמינים רוב החוקרים כי הם נכתבו במהלך תקופת המדינות הלוחמות.

החלק על שושלת שאנג מכיל חמישה פרקים. השניים הראשונים מביניהם: "נאומו של המלך טָאנְג" ופָּאן גֶנְג מתארים את כיבוש שיה בידי שאנג ואת ההגירה של ההנהגה שלהם לבירה חדשה (שכיום מזוהה באָן-יָאנְג).

מרבית החלק על שושלת ג'ואו עוסק בשלטונו של המלך צֶ'נְג מג'ואו (שלט 1040-1006 לפנה"ס) ובדודיו, הדוכס מג'ואו והדוכס משָׁאו. ארבעת הפרקים האחרונים בגרסת הטקסט החדש מתייחסים לתקופות מאוחרות יותר בג'ואו המערבית ובראשית תקופת האביבים והסתוים.[16]

פרקי "הקלאסיקה של המסמכים"
חלק פרק ב"טקסט החדש" פרק בחלוקה
המסורתית של
"הטקסט הישן" 		כותרת
虞書
הכתובים של יוּ' 		1 1 堯典 Yáo diǎn הקאנון של יָאו
2 舜典 Shùn diǎn הקאנון של שׁוּן
3 大禹謨 Dà Yǔ mó ההתייעצויות של יוּ' הגדול
2 4 皋陶謨 Gāo Yáo mó ההתייעצויות של גָאו יָאו
5 益稷 Yì jì יִי וגִ'י
夏書
הכתובים של שְׂיָה 		3 6 禹貢 Yǔ gòng התשורות של יו'
4 7 甘誓 Gān shì הנאום בגָאן
8 五子之歌 Wǔ zǐ zhī gē שירי חמשת הבנים
9 胤征 Yìn zhēng מסע ענישה להמלך ג'ונְגְקָאנְג מיִין
商書
הכתובים של שָׁאנְג 		5 10 湯誓 Tāng shì נאומו של טָאנְג
11 仲虺之誥 Zhònghuī zhī gào ההכרזה של ג'ונְגְחְווֵי
12 湯誥 Tāng gào ההכרזה של טָאנְג
13 伊訓 Yī xùn ההנחיות של יִי
14–16 太甲 Tài jiǎ השבועה הגדולה חלקים 1,2,3
17 咸有一德 Xián yǒu yī dé הסגולה נמצאת בכל
6 18–20 盤庚 Pán Gēng פָּאן גֶנְג חלקים 1,2,3
21–23 說命 Yuè mìng הציוויים של יְוֵּ'ה, חלקים 1,2,3
7 24 高宗肜日 Gāozōng róng rì יום הקורבן המשלים של המלך גָאודְזונְג
8 25 西伯戡黎 Xībó kān lí הכיבוש של רוזן המערב את מדינת לִי
9 26 微子 Wēizǐ וֵיי דְזְה
周書
הכתובים של ג'וֹאוּ 		27–29 泰誓 Tài shì הנאום הגדול, חלקם 1,2,3
10 30 牧誓 Mù shì הנאום במוּ
31 武成 Wǔ chéng סיום המלחמה
11 32 洪範 Hóng fàn התוכנית הגדולה
33 旅獒 Lǚ áo כלבי הציד של לוּ'
12 34 金滕 Jīn téng תיבת הזהב
13 35 大誥 Dà gào ההכרזה הגדולה
36 微子之命 Wēizǐ zhī mìng הציוויים של וֵיידְזְה
14 37 康誥 Kāng gào ההכרזה של קָאנְג
15 38 酒誥 Jiǔ gào ההכרזה על היין
16 39 梓材 Zǐ cái בולי עץ קטאלפה
17 40 召誥 Shào gào ההכרזה של הדוכס משָׁאו
18 41 洛誥 Luò gào הכרזת לְווֹ
19 42 多士 Duō shì קצינים רבים
20 43 無逸 Wú yì נגד נוחות מפוארת
21 44 君奭 Jūn shì אדון שְׁה
45 蔡仲之命 Cài Zhòng zhī mìng הציוויים של צָאי ג'ונְג
22 46 多方 Duō fāng מקומות רבים
23 47 立政 Lì zhèng הקמת ממשל
48 周官 Zhōu guān הפקידים של ג'ואו
49 君陳 Jūn chén אדון צֶ'ן
24 50 顧命 Gù mìng הציוויים של הצוואה
51 康王之誥 Kāng wáng zhī gào ההכרזה של המלך קָאנְג
52 畢命 Bì mìng הציוויים של בִּי
53 君牙 Jūn Yá אדון יָה
54 冏命 Jiǒng mìng הציווים של גְ'יונְג
25 55 呂刑 Lǚ xíng העונשים של לוּ'
26 56 文侯之命 Wén hóu zhī mìng הציוויים של המרקיז וֶן
27 57 費誓 Fèi shì נאום פֵיי
28 58 秦誓 Qín shì נאום צִ'ין

תיארוך הפרקים בטקסט החדש

כפי הנראה לא כל פרקי הטקסט החדש נכתבו באותה תקופה בה אירעו האירועים שהם מתעדים. הפרקים עוסקים בתקופות שמן הקיסרים יאו ושון ועד תחילת תקופת האביבים והסתוים[17], כאשר שישה מן הפרקים עוסקים בדמויות שקדמו לעדויות הראשונות שיש בידינו על כתב בסין, הלא הן עצמות הניחוש של שלהי תקופת שאנג. ומעבר לכך, הפרקים העוסקים בתקופות הקדומות ביותר, הם הקרובים יותר בשפתם ליצירות קלאסיות מימי המדינות הלוחמות.[18]

חמש ההכרזות של ג'ואו מציגות את השפה המיושנת ביותר, ודומות מאוד גם בדקדוק וגם באוצר המילים לכתובות שנמצאו על כלי ברונזה מתקופת שושלת ג'ואו. ביחד עם פרקים קשורים כגון "אדון שְׁה" ו"הציוויים של הצוואה", מחשיבים רוב החוקרים את הצוואות לתיעוד נאומים של המלך צֶ'נְג מג'וֹאוּ, כמו גם אלו של הדוכס מג'ואו והדוכס משָׁאו, דודיו של המלך צֶ'נְג, שהיו שניהם דמויות מפתח בתקופת שלטונו במאה ה11 לפנה"ס.[19] פרקים אלו מספקים הצצה אל הפוליטיקה והאידאולוגיות של התקופה, כולל תאוריית מנדט השמים המסבירה כיצד שתי השושלות הקודמות, שְׂיָה ושָׁאנְג החלו כמופתיות אך הוחלפו בשושלת אחרת משהפכו לבלתי ראויות[20], ומקנה לגיטימציה שלטונית לשושלת ג'ואו. הפרקים "בולי עץ הקטאלפה", "פקידים רבים", "נגד נוחות מפוארת" ו"מקומות רבים" נחשבים כמאוחרים יותר, ומתוארכים לשלהי תקופת ג'ואו המערבית.[21] מיעוט מקרב החוקרים טוען כי כל הפרקים הללו הם תוצרים של מסורת מנציחה בשלהי תקופת ג'ואו המערבית או בתחילת תקופת האביבים והסתוים, על בסיס ההבדלים הלשוניים בין ההכרזות לבין כלי הברונזה.[22][23]

הפרקים העוסקים בסוף תקופת שאנג ובמעבר משאנג לג'ואו משתמשים בשפה פחות מיושנת. ונראה כי כותביהם בתקופת האביבים והסתוים, תקופה של עניין מחודש בפוליטיקה ובנפילת שושלות, בנו אותם בתבנית הנאומים של תקופת שושלת ג'ואו.[21][24] גם הפרקים המאוחרים יותר של תקופת שושלת ג'ואו מיוחסים לתקופה זו.[25] לשונו של הפרק "פָּאן גֶנְג" (שחולק מאוחר יותר לשלושה חלקים) היא כפי הנראה בחצי הדרך בין השפה העתיקה של מסמכי ג'ואו המערבית לשפה של האביבים והסתוים.[26] פרק זה הוא הנאום הארוך ביותר בקלאסיקה של המסמכים, והוא יוצא דופן בשימוש הנרחב שהוא עושה באנלוגיות.[27]

לשונם של הפרקים העוסקים בקיסרים האגדיים, בשושלת שְׂיָה ובמעבר משְׂיָה לשָׁאנְג דומה מאוד לזו של קלאסיקות כגון המנציוס, מן המאה הרביעית לפנה"ס. הפרקים הללו מציגים דמויות שליטים לאחר אידיאליזציה, והעיסוק בפוליטיקה שמאפיין פרקים קדומים יותר הופך משני לעיסוק בתאוריות מוסריות וקוסמולוגיות, ונראה מדובר בתומכים של האסכולות הפילוסופיות של סוף תקופת המדינות הלוחמות.[24][26] ייתכן שכמה מן הפרקים, ובעיקר "התשורות של יו'", נוצרו אף יותר מאוחר, בתקופת שושלת צ'ין.[28][29]

השפעה במערב

כאשר הספר, ביחד עם קלאסיקות אחרות, תורגם לראשונה ללטינית בידי מתרגמים ישועים, הם קראו לקלאסיקה של המסמכים "ספר מלכים", כהתייחסות לספר מלכים בתנ"ך. הם ראו בשָׁאנְג דִי, "האל העליון" של שושלת שאנג, מקביל של האל בנצרות, והשתמשו בפסקאות מן הקלאסיקה של המסמכים בפרשנויות שלהם ליצירות אחרות.[30]

תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, ואמריקאים בני זמנו כגון בנג'מין פרנקלין הכירו את הקלאסיקות הסיניות ורחשו להן הערכה, בעיקר על בסיס קשריהם עם הפיזיוקרטים הצרפתים בתקופת מגוריהם בצרפת.[31] הייתה אף מלומדת אמריקאית שטענה כי המבנה של "ההכרזה הגדולה" דומה לזה של הכרזת העצמאות של ארצות הברית, וציינה שלא מן הנמנע כי ג'פרסון קרא את תרגומו של גאוביל לקלאסיקה והושפע ממנו, אף אין כל הוכחה להשפעה כזו, או אף יכולת להוכיח אותה.[32]

תרגומים

אנגלית

  • Legge, James (1865). The Chinese Classics, Vol. 3, The Shoo King, or the Book of Historical Documents (London: Frowde).
  • Karlgren, Bernhard (1948). "Glosses on the Book of Documents", Bulletin of the Museum of Far Eastern Antiquities, 20/21: 39-315.
  • Karlgren, Bernhard (1950). "The Book of Documents", Bulletin of the Museum of Far Eastern Antiquities, 22: 1–81.
  • Waltham, Clae (1971). Shu Ching: Book of History. A Modernized Edition of the Translation of James Legge (Chicago: Regnery).
  • Palmer, Martin (2014). Confucius: The Most Venerable Book (Shang Shu) (London: Penguin).

עברית

  • הספר מעולם לא תורגם לעברית.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הקלאסיקה של המסמכים בוויקישיתוף

הערות שוליים

בערך זה מופיע גוֹפן מזרח-אסייתי.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה.

  1. ^ 書, "הכתובים" או "הספר" או "המסמכים" הוא קיצור ידוע לשמה של "הקלאסיקה של המסמכים"
  2. ^ Schaberg 2001, p. 78.
  3. ^ Nylan 2001, pp. 127–128.
  4. ^ 4.0 4.1 Shaughnessy 1993, p. 383.
  5. ^ Shaughnessy 1993, pp. 376–377.
  6. ^ Elman 1983, pp. 206–213.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Liao 2001.
  8. ^ Shaughnessy 2006, pp. 56–58.
  9. ^ "First Research Results on Warring States Bamboo Strips Collected by Tsinghua University Released". Tsinghua University News. Tsinghua University. 26 במאי 2011. אורכב מ-המקור ב-2011-07-25. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ http://www.xinhuanet.com/local/2018-11/18/c_1123729605.htm
  11. ^ Allan 2011, p. 3.
  12. ^ Allan 2012, p. 552.
  13. ^ Shaughnessy 1993, p. 377.
  14. ^ Allan 2011, pp. 3–5.
  15. ^ Allan 2012, pp. 552–556.
  16. ^ Shaughnessy 1993, pp. 378–380.
  17. ^ Shaughnessy 1993, pp. 377–380.
  18. ^ Nylan 2001, pp. 133–135.
  19. ^ Shaughnessy 1999, p. 294.
  20. ^ Shaughnessy 1999, pp. 294–295.
  21. ^ 21.0 21.1 Nylan 2001, p. 133.
  22. ^ Kern 2009, pp. 146, 182–188.
  23. ^ Vogelsang 2002, pp. 196–197.
  24. ^ 24.0 24.1 Lewis 1999, p. 105.
  25. ^ Shaughnessy 1993, p. 380.
  26. ^ 26.0 26.1 Nylan 2001, p. 134.
  27. ^ Shih 2013, pp. 818–819.
  28. ^ Nylan 2001, pp. 134, 158.
  29. ^ Shaughnessy 1993, p. 378.
  30. ^ Meynard, Thierry (2015). The Jesuit Reading of Confucius : The First Complete Translation of the Lunyu (1687) Published in the West. Leiden; Boston: Brill. ISBN 9789004289772.
  31. ^ Aldridge, Alfred Owen (1993). The Dragon and the Eagle: The Presence of China in the American Enlightenment. Detroit: Wayne State University Press. ISBN 081432455X., p. 95-97.
  32. ^ Sarah Schneewind, "Thomas Jefferson's Declaration of Independence and King Wu's First Great Pronouncement," Journal of American-East Asian Relations 19.1(2012): 75-91.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31809747הקלאסיקה של המסמכים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הקלאסיקה_של_המסמכים&oldid=2003162"