הציווי החדש
הציווי החדש הוא מונח שטבע הבלשן שמואל בולוצקי לתיאור נטיית ציווי חדשה שהתפתחה בעברית מודרנית[1]. נטייה זו שונה באופן ניכר מנטיית הציווי בעברית מקראית, אם כי היא מבוססת על עקרונות דומים. תופעת "הציווי החדש" תוארה גם במאמר מאת הבלשנית אותי בת-אל[2].
נטיית הציווי של העברית המקראית נחשבת כשיטת הנטייה התקנית בעברית הכתובה או בדיבור רשמי, אולם היא נדירה בעברית המדוברת היומיומית. הדבר ניכר בייחוד בפעלים מהבניינים נִפְעַל, הִפְעִיל והִתְפַּעֵל. צורות כגון: הִכָּנֵס, הִזָּהֵר, הַזְכֵּר או הִתְלַבֵּשׁ (כצורת ציווי) נותרו רק בשפה הכתובה.
בשפה המדוברת נוטים להשתמש בצורת העתיד גם כצורת הציווי, ולפיכך צורות כגון: תִּשְׁמֹר, תִּכָּנֵס, תִּזָּהֵר, תַּזְכִּיר או תִּתְלַבֵּשׁ יכולות לשמש כצורות עתיד או כצורות ציווי, על-פי ההקשר. בצד הצורות האלה, התפתחה צורת ציווי מובהקת שנגזרת מצורת העתיד בהפחתת ההברה הראשונה. בחלק מהמקרים, בייחוד בבניין קל, הנטייה החדשה נראית זהה לנטיית הציווי של העברית המקראית. למשל, מצורת העתיד תִּשְׁמֹר נגזרת צורת הציווי שְׁמֹר גם בעברית מקראית, וגם ב"ציווי החדש". כך גם לגבי הצורות: סע, לך, בוא וכדומה.
לעומת זאת בבניין נפעל, צורת "הציווי החדש" שונה מנטיית הציווי בעברית מקראית. למשל, נטיית "הציווי החדש" של הפועל נִכְנַס היא: כָּנֵס, שכן היא נגזרת מצורת העתיד: תִּכָּנֵס בהפחתת ההברה הראשונה: tikanes > tikanes > kanes. לעומת זאת, צורת הציווי המקבילה בעברית מקראית (שעדיין מקובלת בשפה הכתובה) היא: הִכָּנֵס.
הפחתת ההברה הראשונה מצורת העתיד יכולה להיעשות באמצעות מחיקת ההברה כולה - העיצור והתנועה שאחריו - או על ידי מחיקת התנועה בלבד ויצירת "צרור עיצורים" (cluster). שתי האפשרויות האלה יוצרות לעיתים קרובות צורות חלופיות (free variations). לדוגמה, בצד הצורה: כָּנֵס קיימת גם הצורה: תְּכָּנֵס. שני התהליכים החלופיים הם כדלקמן:
- tikanes >
tikanes > kanes - tikanes > t
ikanes > tkanes
במקרה שהעיצור הראשון של השורש (פ"א הפועל) הוא קולי, נוצרת גם הידמות בקוליות בתוך צרור העיצורים, למשל מן הפועל נִזְהַר (תִּזַּהֵר), נוצרות הצורות האלה:
- tizaher >
tizaher > zaher - tizaher > t
izaher > tzaher > dzaher
בבניין פִּעֵל, אחת הצורות החלופיות של "הציווי החדש" זהה לציווי בעברית מקראית, בעוד הצורה האחרת (זו הכוללת "צרור עיצורים") שונה ממנה. לדוגמה, מהפועל קִבֵּל (צורת עתיד נסתר: תְּקַבֵּל, ההגייה: tekabel) נוצרת הצורה: קַבֵּל שזהה לצורה בעברית מקראית, וכן הצורה tkabel עם צרור עיצורים בתחילתה.
במצבים מסוימים אין אפשרות ליצור את צורת "הציווי החדש" מצורת העתיד של הפועל, ולפיכך צורת העתיד, כפי שהיא, נשארת הדרך היחידה להביע את צורת הציווי. תהליך השמטת ההברה הראשונה "נחסם" במצבים מסוימים, והסיבות לחסימה הן מוקד המחקר האקדמי של התופעה, שכן הן משמשות קצה חוט להבנת המנגנון הלשוני האינטואיטיבי שעומד מאחורי השליטה במערכת הנטייה של פעלים, לאו דווקא בעברית.
אחד הגורמים שחוסמים את תהליך יצירת הנטייה של "הציווי החדש", הוא יצירת צרור עיצורים "בלתי חוקי", כלומר צרור עיצורים שנתפס אצל דוברי עברית מודרנית כקשה או בלתי-אפשרי להגייה. לדוגמה, מן הפועל לָמַד לא נוצרת הצורה lmad, שכן הצרור lm בתחילת המילה נתפס כבלתי-אפשרי להגייה[3]. במקרה כזה הדוברים משתמשים בצורת העתיד בלבד כצורת ציווי (תִלְמַד tilmad). בעברית מקראית, צורת העתיד לְמַד דווקא קיימת, אולם היא נהגית lemad (בשתי הברות, בתוספת תנועת e ש"שוברת" את צרור העיצורים)[4].
בבניין הִפְעִיל תהליך יצירת "הציווי החדש" נחסם תמיד. דוברי עברית מודרנית משתמשים רק בצורת העתיד של בניין הפעיל להבעת ציווי, ואינם יוצרים צורות ציווי אחרות. לדוגמה, מהפועל: הִזְמִין (תַּזְמִין) לא נוצרת הצורה: "זְמִין" כצורת ציווי. אחת ההשערות ל"חסימת" התהליך בבניין הפעיל היא אובדן של מידע רב מדי בהשמטת ההברה הראשונה של הפועל. ההברה הראשונה של צורת העתיד בבניין הפעיל, היא כשלעצמה תוצר של תהליך השמטה: הה"א התחילית של הבניין מתלכדת עם אות אית"ן שמסתמנת את נטיית העתיד. מהצורה "תְּהַזְמִין" נוצרת הצורה: תַּזְמִין (באותו אופן שבו נוצרת הצורה: בַּבַּיִת, מהצורה: "בְּהַבַּיִת"). מחיקת ההברה הראשונה בצורה כזאת תגרום לאובדן התחילית המסמנת את הבניין ביחד עם התחילית המסמנת את העתיד, ואפשרות זו נחסמת. בעברית מקראית צורת הציווי אכן משמרת את הה"א התחילית של הבניין: הַזְמֵן. נראה שהצורה "כַל" מהפועל: אָכַל (תֹּאכַל) נחסמת מסיבה דומה. במקרה זה (גזרת נחי פ"א בבניין קל) אות אית"ן מתמזגת עם האות הראשונה של השורש (פ"א הפועל), ולפיכך מחיקת ההברה הראשונה תגרום לאובדן של מידע רב מדי מהפועל.
במילון עולמי לעברית מדוברת מאת נתיבה בן-יהודה ודן בן אמוץ, הצורה "כַל" דווקא מופיעה בתוך ביטוי הכולל צורות אחרות של "הציווי החדש": "כָל, שָן, תַעְמֵל וְזַהֵר מֵטְרוֹמְבִּילים"[5], אולם היא נדירה מאוד (תַעְמֵל או תְעַמֵל היא הצורה שנגזרת מהפועל תִּתְעַמֵּל בבניין הִתְפַּעֵל).
מבחינה לשונית-חברתית, "הציווי החדש" מסומן כשייך למשלב (רגיסטר) נמוך של השפה העברית, אולם ב-20 השנים האחרונות הוא נכנס במידה מסוימת לפזמונים ולפרסומות. בסוף שנות ה-80 התפרסם השיר "עוברת אורח" של מיכל ורד וירוסלב יעקובוביץ' בביצוע ענת עצמון שבו חוזרת השורה "כנסי אל חיי". בריאיון לטלוויזיה אמרה ענת עצמון כי הם נמנעו לקרוא לשיר "כנסי אל חיי" על-פי השורה החוזרת, כדי שלא להבליט יותר מדי את הצורה "כנסי" שנחשבת בלתי-תקנית (הצורה התקנית היא: "היכנסי אל חיי" על-פי העברית המקראית). בדיאלוגים בספרות משתמשים לפעמים בצורות "הציווי החדש" כדי לאפיין דמות לא-משכילה. במקרה כזה, מופיע גרש לסימון השמטת ההברה, למשל: 'כנס, 'זהר או: ת'זהר.
גזירת נטיית היחיד לעומת יתר הנטיות
נטיית "הציווי החדש", כמו נטיית הציווי בעברית מקראית (הציווי התקני), קיימת בארבעה גופים: יחיד, יחידה, רבים ורבות. בעוד צורת היחיד נגזרת תמיד מצורת העתיד-נוכח של הפועל בהפחתת ההברה הראשונה, נראה שיש שתי שיטות לגזירת יתר הצורות, המשמשות בתפוצה משלימה בהתאם לתכונות הפונולוגיות של הפועל.
לדוגמה, עבור הפעלים "לשמור" ו"לרדת" קיימות הצורות הבאות:
|
|
בנטיית הפועל "לשמור" צורות היחיד והיחידה נגזרות כל אחת מצורת העתיד-נוכח/ת המקבילה להן בהפחתת ההברה הראשונה. בנטיית הפועל "לרדת", צורת היחיד נגזרת כצפוי מצורת העתיד-נוכח, אולם צורות היחידה לא נראות כאילו נגזרו ישירות מצורת העתיד-נוכחת. הצורה הנפוצה rédi נראית כאילו נגזרה מצורת היחיד red בתוספת סיומת הנקבה /i-/
teréd >> tered >> red+i >> rédi
הסיבה לכך היא, ככל הנראה, העובדה שגזירה ישירה מצורת העתיד-נוכחת תביא ליצירת צרור עיצורים "בלתי-חוקי": rdi*
הצורה redí שנראית כאילו נגזרה ישירות מצורת העתיד-נוכחת, תוך שבירת צרור העיצורים באמצעות תנועת e, נשמעת לפעמים, אולם היא נדירה (ולכן סומנה בטבלה בסימן שאלה).
כיוון ששיטת הגזירה הרגילה של צורת היחידה חסומה מסיבה פונולוגית, פונים הדוברים (באופן לא-מודע) לשיטת גזירה חלופית. תופעה זו עומדת בניגוד בולט לגזירת צורת היחיד. אם גזירת צורת היחיד מצורת העתיד נחסמת, הרי לפועל לא תהיה נטיית "ציווי חדש" כלל, והדוברים ישתמשו בצורת העתיד בלבד גם כצורת ציווי.
הבלשנית אותי בת-אל מציעה את ההסבר הבא: צורת היחיד היא הצורה הבסיסית הקובעת אם נטיית "הציווי החדש" בכלל אפשרית. אם צורת היחיד אינה אפשרית מבחינה פונולוגית, לא תהיה שום נטייה של "הציווי החדש" עבור הפועל המסוים. מרגע שנוצרה צורת היחיד, יעשו הדוברים כמיטב יכולתם (באופן לא-מודע) למלא את כל טבלת הנטייה, כלומר ליצור גם צורות יחידה, רבים ורבות. כדי להשלים את טבלת הנטייה ינקטו הדוברים בכל אסטרטגיה סבירה לגזירת הנטיות החסרות, בכלל זה גזירה מצורת היחיד במקום ישירות מצורת העתיד.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Bolozky, Shmuel, On the new imperative in colloquial Hebrew, Hebrew Annual Review 3, 1979, עמ' 17–24
- ^ Bat-El, Outi, True truncation in colloquial Hebrew imperatives, Language 78, 2002, עמ' 651–683
- ^ כך בעברית מודרנית ובחלק גדול מן השפות, אולם יש שפות שבהן צרורות כאלה קיימים.
- ^ כך מקובל להגות את הצורה המקראית היום. יש דעות שונות לגבי האופן שבו נהגתה הצורה הזאת בעברית הקדומה.
- ^ לפי המילון שכתבו נתיבה בן-יהודה ודן בן אמוץ, זהו "ביטוי המציין את החשוב ביותר בחיים"; הביטוי מופיע במקור בספרם של בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים.
30773628הציווי החדש