הצהרת תובע
הצהרת תובע היא כלי במשפט הישראלי המאפשר החזקת חשוד במעצר בתקופה שלאחר תום החקירה, בטרם הוגש כתב אישום, לתקופה של עד חמישה ימים.
על פי חוק המעצרים בישראל, ניתן להחזיק אדם במעצר רק אם עדיין מתקיימת חקירה נגדו, בה הוא נחשב "חשוד", או שכבר הוגש נגדו כתב אישום, אז הוא נקרא "נאשם" ומוחזק במעצר עד תום ההליכים. אולם על פי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים:
- "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב)."
תקופת המעצר בין סיום החקירה לבין הגשת כתב האישום נקרא בשמות שונים, כמו "מעצר גישור", "מעצר מגשר", "שלב הדמדומים", "קו התפר", "בין השמשות" ו"ימי הביניים". תקופה זאת מיועדת להכנת כתב אישום והגשתו. במהלך תקופה זאת יכול פרקליט המכין את כתב האישום להורות על השלמת החקירה בעניין כלשהו, אולם המשטרה אינה יכולה לנצל ימים אלו להמשך החקירה[1]. השופט יצחק עמית הביע עמדה שפעולות השלמת חקירה שגרתיות יכולות להתבצע במהלך מעצר גישור, אולם חקירה מחודשת של החשוד מחייבת בקשה מחודשת מהשופט להאריך את מעצרו כחשוד[2].
על פי פסיקת בית המשפט העליון, על התובע להצהיר על בסיס בדיקה אישית של חומר הראיות כי יש מקום לכאורה להגיש בתיק כתב אישום ולבקש מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. כלומר, כדי לעמוד בדרישה שנקבעה בפסיקה על הרשות החוקרת לאסוף חומר ראיות שעל בסיסו יוכל התובע להצהיר כי קיימת לכאורה עילה למעצר עד תום ההליכים וכי "טיבו הצפוי של כתב אישום כזה מניח הסתברות גבוהה לצורך במעצר עד תום ההליכים"[3]. בנוסף, בית המשפט יורה על מעצר גישור רק מקום "שבו פרשה בפניו התביעה, ולו באופן כללי, את התשתית הראייתית העיקרית על בסיסה יתבקש בהמשך המעצר עד תום ההליכים"[4]. עם זאת, הצהרת התובע, על פי החלטה של השופטת אילה פרוקצ'יה אינה נדרשת לכלול פירוט של האישומים הצפויים, דבר המקשה על העצור להאבק נגד מעצר הגישור[5].
בשאלת דרך חישוב חמשת הימים נחלקו שופטי בית המשפט העליון. ניל הנדל ויעל וילנר קבעו שחמשת הימים כוללים את היום בו מתקיים הדיון ולאחריו יש לספור ארבעה ימים שלמים המסתיימים בחצות. לעומתם, סבר דוד מינץ בדעת מיעוט שבסמכות השופט לקבוע מעצר גישור של עד 120 שעות משעת הדיון[6].
היסטוריה
את התכלית של הדרישה להצהרת תובע הסביר בית המשפט[7]:
- "סעיף 17(ד) מסדיר, כאמור, את המעצר בפרק הזמן שבין תום החקירה להגשת כתב-אישום. בעבר הוסדר המשך המעצר בשלב זה על ידי כך שבפרקטיקה התייחסו לפעולותיו של תובע קודם החלטתו אם להגיש כתב-אישום כפעולות השייכות לשלב החקירה. אחד ההסברים לכך היה שבשלב זה קורה לא אחת, שהתובע מבקש מהמשטרה השלמות כאלה ואחרות של החקירה. כשמתבקשות השלמות כאלה, אכן החקירה טרם הושלמה. מכל מקום, המצב היה כזה שכל עוד לא הסתפק הפרקליט בחומר החקירה הקיים בתיק לצורך החלטתו, וקודם שהייתה החלטה שלו אם להגיש כתב-אישום אם לאו, התייחסו לכך כאל מצב שבו "החקירה טרם הסתיימה". מכיוון שפעולות התובע בשלב זה יוחסו לשלב החקירה, הספיקו עילות המעצר החולשות על מעצר עובר להגשת כתב-אישום לצורך המשך מעצר חשוד. דעתם של כל הנוגעים בדבר לא הייתה נוחה מהסדר זה, אשר במסגרתו הוארך מעצר לכאורה לצורכי חקירה, שעה שבפועל במרבית המקרים כבר הסתיימה החקירה וחומר הראיות היה נתון בידי התביעה. זהו הרקע אשר הצמיח את חקיקתו של סעיף 17(ד) לחוק...
- ...לסיכום, מסקירת ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 17(ד) ניתן ללמוד כי מטרת הסעיף הייתה להחליף את ההסדר הקודם שלפיו הוסוו פעולותיו של התובע בכסות של פעולות חקירה, ולהעמיד דברים על דיוקם".
הערות שוליים
- ^ בש"פ 8311/13 ישראל אברמוב נ' מדינת ישראל
- ^ בש"פ 1270/14 זוהר ששון נ' מדינת ישראל
- ^ בש"פ 8845/04 אלטויל נ' מדינת ישראל
- ^ בש"פ 6829/07 מדינת ישראל נ' פרנקל, פסקה 5, 9 באוגוסט 2007
- ^ דוד ברהום, "ימי הביניים" בחוק המעצרים: על נוסחה של הצהרת תובע בשלב מעצר גישור בטרם הגשת כתב אישום, עלי משפט ו, תשס"ז
- ^ בש"פ 977/19 מדינת ישראל נ' עלי אבו כף ואח'
- ^ בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' מחמוד בדווי
