הפוליטיקה כמשלח-יד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפוליטיקה כמשלח-יד
Politik als Beruf
מידע כללי
מאת מקס ובר
שפת המקור גרמנית
סוגה מסה
נושא פוליטיקה, פילוסופיה פוליטית, מוסר
הוצאה
תאריך הוצאה 1919

הפוליטיקה כמשלח־יד (בגרמנית: Politik als Beruf; תורגם גם: הפוליטיקה בתורת מקצוע) הוא חיבור מאת הכלכלן והסוציולוג הגרמני מקס ובר (1864–1920). חיבור זה ניתן מלכתחילה כהרצאה במינכן ב־28 בינואר 1919, יחד עם הרצאה נוספת בשם המדע כמשלח־יד (אנ'). החיבור הודפס בגרסה מורחבת ביולי 1919. הטקסט נחשב היום ליצירה קלאסית בתחומי מדעי המדינה, המחשבה המדינית, והסוציולוגיה. אחת הקביעות המפורסמות מתוכו היא שהמדינה היא הגוף בעל המונופול על האלימות (אנ').[1] זהו גם הטקסט היחיד שבו ובר מציג את הרעיון של "מוסר אחריות".

סקירה כללית

שם הספר

הכותרת של החיבור מתייחסת אל הפוליטיקה באמצעות המילה הגרמנית "Beruf". למילה זו ישנן משמעויות של "מקצוע" ו"משלח־יד", אך גם של "שליחות", "קריאה לפעולה" ו"ייעוד". למושג זה יש חשיבות גם בניתוח של ובר את האתיקה הפרוטסטנטית בחיבור האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם (אנ').

מקור השררה במדינה

בתחילתו של "הפוליטיקה כמשלח־יד" ובר מציע הגדרה של המדינה ושל הפוליטיקה:[2]

המדינה היא אותה קהילה של בני אדם בטריטוריה מסוימת (הטריטוריה היא מאפיין מהותי) אשר תובעת לעצמה (בהצלחה) את המונופול על אלימות פיזית לגיטימית. שכן מה שייחודי להווה הוא: שכל ארגון אחר של בני אדם, או בן אדם פרטי, מקבלים את הזכות לאלימות פיזית רק במידה שהמדינה מתירה זאת. [...] ה"פוליטיקה" מבחינתנו תהא: השאיפה לחלק מן הכוח או להשפעה על חלוקתו, בין מדינות או בין קבוצות אנשים מתוך המדינה.

המקור בגרמנית
Staat ist diejenige menschliche Gemeinschaft, welche innerhalb eines bestimmten Gebietes – dies: das „Gebiet“, gehört zum Merkmal – das Monopol legitimer physischer Gewaltsamkeit für sich (mit Erfolg) beansprucht. Denn das der Gegenwart Spezifische ist: daß man allen anderen Verbänden oder Einzelpersonen das Recht zur physischen Gewaltsamkeit nur so weit zuschreibt, als der Staat sie von ihrer Seite zuläßt [...]. „Politik“ würde für uns also heißen: Streben nach Machtanteil oder nach Beeinflussung der Machtverteilung, sei es zwischen Staaten, sei es innerhalb eines Staates zwischen den Menschengruppen, die er umschließt.

ובר מציין כי ישנם שלושה טעמים המצדיקים את השררה במדינה: "שררה מסורתית", "שררה כריזמטית" ו"שררה משפטית":[3]

  1. השררה המסורתית היא זו שניתנת לדמות אב מתוקף המנהג, שהתקיים במשך דורות רבים.
  2. השררה הכריזמטית ניתנת מתוקף הקסם האישי של המנהיג, והיא מאפיינת נביאים, אנשי מלחמה, שליטים נבחרים, ודמגוגים. כאשר חברה נמצאת ברגעי הכינון שלה, המנהיגים שלה יהיו בדרך כלל מנהיגים כריזמטיים.
  3. השררה המשפטית ניתנת מתוקף האמונה בחזקתם של חוקים, ועל ידי חלוקת הסמכות שנקבעת באופן רציונלי, והיא מאפיינת את בעלי המשרות הציבוריות המודרניים.

בכל חברה קונקרטית יתקיימו, לפחות במידה מסוימת, כל סוגי השררה הללו, אך חברות שונות נבדלות במשקל שמקבל בהן סוג שררה מסוים.

חלק ניכר מהדיון של ובר בהמשך הטקסט מורכב מההגדרות של ובר לכריזמה ולסוגי האנשים שנקראים למשלח־היד של הפוליטיקה. בהקשר זה ובר מציג תיאורים היסטוריים של האופן בו הפוליטיקה המודרנית צמחה. ניתן דגש מיוחד לדוגמאות ההיסטוריות של בריטניה, ארצות הברית וגרמניה, וכמו כן מוזכרות דוגמאות מצרפת, מסין, מרומא ומיוון העתיקה, וממקומות אחרים. אחד המושגים שובר מנתח אותם הוא הביורוקרטיה, שהיא שיטה מודרנית להצדקת שררה על פי כללים רציונליים, ולא על פי מסורת או כריזמה.[4]

מוסר אחריות

מקס ובר

בחלקים האחרונים של הדיון ובר פונה לבחון מהן התביעות מן העוסקים בפוליטיקה. מבחינת ובר כדי לענות על כך יש לפנות לתחום המוסר.[5] ההבחנה המהותית שנדרשת היא הבחנה בין "מוסר כוונות" לבין "מוסר אחריות". שני סוגי המוסר הללו עומדים במקרים רבים בניגוד זה לזה. את מוסר הכוונות ניתן לייצג על ידי הדוגמה הדתית ש"הנוצרי עושה מעשים טובים, והצלחתם היא בידי אלוקים". לעומת זאת, על פי מוסר האחריות האדם ערב לתוצאות מעשיו, עד כמה שניתן לצפותן מראש.[6]

לדבקות יתר במוסר כוונות יכולות להיות השלכות הרות אסון על הפוליטיקה. מוסר הכוונות שופט מעשים, ובכלל זה פעולות פוליטיות, על פי ערכים מוסריים קודמים.[7] כתוצאה מכך, מוסר הכוונות נוטה לבקר מעשים שנעשו בעבר, במקום לקבוע כיצד יש להתנהל בעתיד. כך למשל, במקרה של מלחמה, הצד המנצח יכול להישאר עסוק בצדקתו, ובכך להימנע מעיסוק בשאלה איזו אחריות מוטלת עליו כעת לאחר שניצח. מוסר הכוונות מחפש צד אשם בכל מלחמה, במקום לתהות על מבנה החברה שהוביל אליה. באופן כללי, במסגרת של מאבק בו יש צד מנצח וצד מפסיד, מוסר הכוונות יכול לשמש "קרדום לחפור בו" עבור המנצח. ראשית, הנוסחאות של מוסר הכוונות יכולות להלבין בדיעבד את הפעולות של הצד המנצח, שאומר "ניצחתי כי צדקתי". שנית, המוסר יכול לשמש כהסחת דעת מן האינטרסים של המנצח לזכות ברווח גדול כמה שיותר, חומרי ורוחני, על חשבון המנוצחים. לבסוף, ההתהדרות של הצד המנצח במוסר נתפסת כהשפלה וכפגיעה בכבודו של הצד המפסיד, ופגיעה זו תוביל בסופו של דבר לנקמה.[8] בעיה חמורה נוספת של מוסר הכוונה היא שהוא מאפשר הצדקה של אמצעים רעים עבור תכליות טובות. הוא יכול משמש למשל להצדקה של מלחמות חורמה תחת האמונה שהן תהיינה האחרונות, ולאחריהן יהיה שלום. גם המצב ההפוך אפשרי: מוסר הכוונה יכול לשפוט כל פעולה קונקרטית כלא מוסרית מספיק, ולהוביל לחוסר עשייה.[9]

ניתן לזהות את האיש שפועל על פי מוסר כוונה, על פי האופן בו יתנהל כאשר מעשיו יובילו לתוצאות רעות. במקרה כזה האיש בעל מוסר הכוונה יאשים את מבנהו הלוקה בחסר של העולם ואת חוסר צדקתם של שאר בני האדם, אך לא את עצמו. זאת כיוון שידוע לו שכוונתו הייתה טובה, ובעולם מתוקן היא הייתה מובילה גם לתוצאות טובות, וכמו כן כיוון שישנם מי שניתן להאשים אותם בכך שהכשילו את כוונותיו. במקרים אחרים האיש בעל מוסר הכוונה עשוי לטעון שרק כוונתו נמצאת בשליטתו, ולא תוצאות מעשיו, שנתונות לחסד המקרה או לחסד הקל.[10] ובר מבקר את המוסר של "הדרשה על ההר" של ישו, בה הוא מזהה דרישה למוסריות לשם מוסריות. מוסר כזה אינו יכול לזכות לגמול בעולם הממשי, ולכן התכלית שלו מועברת לעולם הבא.[11] סוג הפוליטיקאי שובר מבקר אותו באופן הנחרץ ביותר הוא זה שמאשים את המערכת החברתית כולה ומציג עצמו בתור המושיע שלה. הוא טוען שבתשעה מתוך עשרה מקרים מדובר ב"נאדים נפוחים".[12]

לעומת זאת האדם שפועל לפי מוסר אחריות מוכרח לקחת בחשבון שבני האדם הם בעלי פגמים, ולקחת אחריות על התוצאות שהיו ושיהיו למעשיו בעולם שהוא בלתי מושלם.[13] האדם האחראי הוא אדם שיש לו מענה, יכולת תגובה לבעיות שעולות במציאות הקונקרטית. הוא מוכרח להכיר בפרדוקסליות שכרוכה בכך ששאיפתו היא לשפר את העולם ואת החברה, אך הוא מוכרח לעשות זאת מתוך פעולות שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם העקרונות של מוסר הכוונה, ושכרוחות באלימות מסוג כזה או אחר. לפיכך עליו להיכנס בברית עם מלאכי החבלה, ולא רק עם אלילי האהבה.[14] מבחינת ובר מדובר בבגרות פוליטית, שמקבילה לאידיאל של הנאורות של בגרות מוסרית.[15][16][17]

ובר אם כך קובע שפוליטיקה נעשית עם הראש, ולא עם שאר חלקי הגוף או עם הנשמה.[18] עם זאת, פוליטיקאי אמיתי אינו פועל מתוך המוח בלבד, והוא אינו אדם חסר ערכים. האדם בעל מוסר האחריות נבדל מזה בעל מוסר הכוונה בכך שהוא אינו פועל מתוך ערכים מוחלטים שאינם יכולים להתגשם בעולם, אלא מתוך הבנה שבעולם הקונקרטי בהכרח ישנן התנגשויות של ערכים.[19] אצל האדם שהפוליטיקה היא עבורו משלח־יד, מוסר הכוונה ומוסר האחריות אינם צדדים סותרים אלא צדדים משלימים. כך בא לידי ביטוי באדם שמתוך תחושת אחריות עמוקה לתוצאות מעשיו אומר "איני יכול לפעול אחרת".

סיומו של החיבור מסתמן בעגמומיות ובפאתוס. ובר מציין את המהפכה הגרמנית של 1919 שהתחוללה במהלך הזמן שכתב את הטקסט. הוא צופה שמהפכה זו תוביל, באופן מטאפורי, ללילות קרים ולקשיחות לב, באופן שלא תלוי בשאלה איזה צד ינצח. הוא מסיים בקריאה למנהיג הפוטנציאלי, שבכל זאת נועד לפוליטיקה:[20]

זוהי אמת, שמאוששת על ידי ניסיוננו ההיסטורי, שאי אפשר היה להשיג את האפשרי, אלמלא היו תמיד בעולם מי ששאפו אל הבלתי־אפשרי. אבל מי שיכול להשיג זאת חייב להיות מנהיג, ולא רק מנהיג, אלא גם גיבור. [...] רק זה שבטוח בכך שהוא לא יישבר בשעה שהעולם ייראה לו אווילי מדי וזדוני מכדי לקבל את מה שהוא מציע, רק זה שבטוח בכך שהוא יעמוד למול זאת ויאמר "אף על פי כן!", רק לו משלח־היד של הפוליטיקה.

המקור בגרמנית
Es ist ja durchaus richtig, und alle geschichtliche Erfahrung bestätigt es, daß man das Mögliche nicht erreichte, wenn nicht immer wieder in der Welt nach dem Unmöglichen gegriffen worden wäre. Aber der, der das tun kann, muß ein Führer und nicht nur das, sondern auch – in einem sehr schlichten Wortsinn – ein Held sein. [...] Nur wer sicher ist, daß er daran nicht zerbricht, wenn die Welt, von seinem Standpunkt aus gesehen, zu dumm oder zu gemein ist für das, was er ihr bieten will, daß er all dem gegenüber: „dennoch!“ zu sagen vermag, nur der hat den „Beruf“ zur Politik.

תרגום לעברית

  • מאכס, ובר, תרגום: אפרים שמואלי, הפוליטיקה בתורת מקצוע, שוקן, 1962.

הערות שוליים

  1. ^ מאכס ובר, תרגום: אפרים שמואלי, הפוליטיקה בתורת מקצוע, שוקן, 1962, עמ' 8
  2. ^ Weber, Max, ''Politik als Beruf'', Duncker & Humblot, 1919, S. 4.
  3. ^ ובר, עמ' 9
  4. ^ de Villiers, Etienne, Revisiting Max Weber's Ethic of Responsibility, Mohr Siebeck, 2018, p. 88-89.
  5. ^ ובר, עמ' 65
  6. ^ ובר, עמ' 74
  7. ^ Starr, Bradly E., "The Structure of Max Weber's Ethic of Responsibility", The Journal of Religious Ethics 27 (3), 1999, 407-434. p. 418
  8. ^ ובר, עמ' 69-71
  9. ^ ובר, עמ' 76-77
  10. ^ ובר, עמ' 74–75, 84
  11. ^ ובר, עמ' 73, 86
  12. ^ ובר, עמ' 84
  13. ^ ובר, עמ' 74-75
  14. ^ ובר, עמ' 82-83
  15. ^ ובר, עמ' 84-85
  16. ^ Davis, Winston, "Max Weber on Religion and Political Responsibility", Religion 29, 1999, 29-60. p. 51
  17. ^ אידיאל זה בא לידי ביטוי בחיבורו של עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: מהי נאורות?".
  18. ^ ובר, עמ' 66
  19. ^ Starr, p. 409
  20. ^ Weber, S. 66-67
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38597992הפוליטיקה כמשלח-יד

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הפוליטיקה_כמשלח-יד&oldid=2639403"