העיקרון הקופרניקני
העיקרון הקופרניקני (אנגלית: Copernican principle) הוא עיקרון בפילוסופיה של המדע, ובקוסמולוגיה בפרט, שדן במקומו של כדור הארץ ביקום ובמעמדו בו. לפי עיקרון זה, כדור הארץ אינו במרכז היקום ואינו בעל מעמד חשוב ומיוחד. ההבדל בין עיקרון זה למודלים הגיאוצנטרי וההליוצנטרי הוא שהמודלים דנים במקומו הפיזי של כדור הארץ, ולמעשה הם מקרה פרטי של העיקרון. העיקרון הוא הרעיון המנחה בקביעת עקרון הממוצעות, וניתן להרחיב אותו עבור האדם ולטעון שהאדם אינו צופה ביקום מנקודה שיש בה ייחוד כלשהו על פני נקודה אחרת[1].
את העיקרון קבע האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס, והוא הוביל למהפכה תפיסתית בנושא מקומו של כדור הארץ ושל האדם ביקום, מהפכה הקרויה המהפכה הקופרניקאית. טרם המהפכה, העדיפו גורמים דתיים להעמיד את כדור הארץ והאדם במרכז היקום, כאשר היקום סובב סביבם, משום שראו זאת כנגזר מוכרח מכך שהעולם נברא עבור האדם. העיקרון הקופרניקני מבטל את מרכזיותו של האדם ומציב אותו כחלק מן היקום.
העיקרון מעולם לא הוכח, וקיימת דעה שלא ניתן להוכיחו. עם זאת, במהלך השנים הצטברו ראיות שמחזקות אותו. ראשית, קופרניקוס הציב את כדור הארץ ככוכב לכת מבין מספר כוכבי לכת שסובבים את השמש. לאחר מכן גילה ויליאם הרשל שמערכת השמש מקיפה את גלקסיית שביל החלב יחד עם כוכבים רבים אחרים. אדווין האבל גילה ששביל החלב הוא גלקסיה אחת מני רבות. רצף תגליות זה הניח את היסודות לפיתוחה של תאוריית המפץ הגדול והקוסמולוגיה המודרנית. מאמרים מודרניים מנסים לבחון את העיקרון בדרכים שונות כמו חקירת קרינת הרקע הקוסמית והסחה לאדום שלה[2].
מאחר שלא ברור אם העיקרון נכון, פיזיקאים בונים מודלים הכוללים את העיקרון ומודלים מחוסרי העיקרון. דוגמה לבעיה בשימוש בעיקרון היא התאוצה בהתפשטות היקום. היקום מתפשט בתאוצה הולכת וגדלה, דבר שקשה להסבירו בהנחה שהיקום אחיד מכל נקודה שממנה צופים בו (איזוטרופי). נהוג לקרוא לגורם התאוצה אנרגיה אפלה ולשינוי בתאוצה הקבוע הקוסמולוגי. בהנחה שלכדור הארץ מקום ביקום באזור בעל צפיפות נמוכה במיוחד, ניתן לשער את קיומם של אזורים צפופים יותר ביקום שהכבידה שלהם גורמת לתאוצה זו.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Copernican Principle, Encyclopedia Britannica
- ^ Copernican principle tests, Google Scholar search
