הסכם שביתת הנשק בין רוסיה למעצמות המרכז
ב-15 בדצמבר (2 בדצמבר על פי הלוח היוליאני) 1917 נחתמה שביתת נשק בין הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית מצד אחד לבין האימפריה האוסטרו-הונגרית, ממלכת בולגריה, האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית - מעצמות המרכז - מהצד השני. שביתת הנשק נכנסה לתוקף יומיים לאחר מכן, ב-17 בדצמבר (4 בדצמבר על פי הלוח היוליאני). בהסכם זה יצאה רוסיה הלכה למעשה ממלחמת העולם הראשונה, אם כי הלחימה תתחדש לזמן קצר לפני חתימת חוזה ברסט-ליטובסק ב-3 במרץ 1918.
הפסקות אש
הבולשביקים עלו לשלטון עם הסיסמה "לחם ושלום". ב-26 בנובמבר (13 בנובמבר על פי הלוח היוליאני) 1917 שלושה שליחים רוסים תחת דגל לבן נכנסו לקווי הגרמנים כדי לארגן משא ומתן שהם הסכימו שיתקיים במפקדת צבאות מעצמות המרכז בברסט-ליטובסק. הסכם הפסקת אש מקומי הושג בשוי ב-4 בדצמבר (21 בנובמבר על פי הלוח היוליאני) בין הרוסים לגרמנים בחזית המזרחית ("החזית המערבית" של רוסיה). היא החליפה כל הפסקת אש או הפסקת אש מקומית שכבר הסכימו עליהן - מבלי לציין מהן - והייתה אמורה להיות בתוקף בין 6–17 בדצמבר. הודעה על ההסכם פורסמה ב-Izvestia ב-8 בדצמבר (25 בנובמבר על פי הלוח היוליאני).
הפסקת אש מלאה יותר המקיפה את כל מעצמות המרכז נחתמה בברסט-ליטובסק ב-5 בדצמבר (22 בנובמבר על פי הלוח היוליאני), למחרת ההסכם עם גרמניה בשוי. הפסקת האש הזו נכנסה לתוקף יום לאחר מכן ב-7 בדצמבר (24 בנובמבר על פי הלוח היוליאני), אך תוקפו פג באותו תאריך כמו ההסכם המקומי מיום ב-4 בדצמבר. הוא פורסם ב-Izvestia ביום כניסתו לתוקף. בהיסטוריוגרפיה הסובייטית יש מחלוקת מסוימת אם נחתם הסכם כלשהו ב-5 בדצמבר, וההתייחסות המפורשת בנוסח שביתת הנשק להפסקת אש מאותו תאריך נפסלת כשגיאה. ההסכם מ-5 בדצמבר הוא מוסכם בדרך כלל על ההיסטוריונים. אחד מאנשי המשא ומתן הרוסים, לב קמנייב, כתב על פרטי ההסכם באיזבסטיה ב-9 בדצמבר (26 בנובמבר על פי הלוח היוליאני); והגנרל הגרמני מקס הופמן דן בזה ביומן המלחמה שלו.
שביתת נשק
המשא ומתן אורגן על ידי הגנרל מקס הופמן, הרמטכ"ל של צבאות המזרח. צוות המשא ומתן שלו כלל חמישה גרמנים, ארבעה אוסטרו-הונגרים (בהנהגת קז'טן פון מריי), שלושה עות'מאנים (בהנהגת זקי פאשה) ושני בולגרים (בהנהגת פטר גנצ'וב). הצעות רוסיות לבעלות בריתם הצרפתיות, האיטלקיות והבריטיות להצטרף נדחו ב"שתיקה רועמת". שר החוץ לאון טרוצקי כינס משלחת רוסית בת עשרים ושמונה חברים, שאחד מהם תיאר כביבר משום שנבחרו לייצג את הקבוצות החברתיות התומכות במהפכה, כולל חיילים, מלחים ועובדי מפעלים. בדרך לתחנת הרכבת הם הבינו שחסר להם איכר – ומיד אחד גויס מהרחוב. הנציגה האישה זכתה לכבוד על כך שרצחה גנרל. בראשם עמד אדולף יופה, בולשביק מנוסה שלמד רפואה בברלין, נתמך על ידי לוטננט קולונל מצבא הצאר כיועץ צבאי והמהפכנים המנוסים קמנייב ולב קרחאן .
כשהגיעו לברסט-ליטובסק מצאו את העיר חורבה מושחרת, שנשרפה עד היסוד במהלך הנסיגה הרוסית ב-1915. המשרדים והמתקנים המשותפים של המפקדה היו במבצר ששרד את השריפה והלינה הייתה במבני עץ ארעיים שהוקמו בחצרותיו. המשלחת התקבלה על ידי גנרל-פלדמרשל לאופולד, נסיך בוואריה, אחיו הצעיר של מלך בוואריה והמפקד העליון בחזית המזרחית. הרוסים אכלו בחדר אוכל של הקצינים, שם מארחיהם התאמצו ליצור קשרי ידידות עם אורחיהם המבולבלים.
לאחר שלושה ימים של משא ומתן הם הסכימו על שביתת נשק ל-28 ימים, שבהם לא יעזבו חיילים גרמנים את החזית המזרחית. נקודת התורפה הייתה שההוראות של יופה היו לחתום על שביתת נשק כללית לכל חזיתות הלחימה, מה שהופמן דחה כי ברור שלא היה להם מנדט כזה מבעלי בריתם. השיחות הופסקו למשך שבוע בזמן שיופה קיבל הנחיות חדשות. הרוסים חזרו ללא החייל, המלח, העובד והאיכר הסמלי שלהם. ב-15 בדצמבר 1917 סוכם על שביתת נשק למשך שלושים יום, שתוארך אוטומטית לשלושים יום עד שבעה ימים לאחר שנמסרה הודעת צד כלשהו על כוונתו לחדש את פעולות האיבה. תוספת לשביתת הנשק נחתמה מאוחר יותר באותו היום. היא קבעה ועדה שתוקם בפטרוגרד לשיקום מערכת הדואר, יחסי המסחר והובלת ספרים ועיתונים. הם גם הסכימו להתכנס מחדש כדי להתחיל לנהל משא ומתן על שלום.
ב-10 בפברואר 1918, נותק המשא ומתן על האמנה. ב-17 בפברואר, הופמן הודיע רשמית שפעולות האיבה יחודשו ב-18 בפברואר, כאשר החלה המערכה האחרונה של החזית המזרחית, ואילצה את הרוסים לוותר ולחתום.
קישורים חיצוניים
