נס הלגיון
נס הלגיון, שכונה גם אקווילה (Aquila, בתרגום לעברית: עיט; התרגום "נשר" נפוץ, אך הוא מוטעה), או העיט של הלגיון היה הסמל החשוב ביותר של הלגיונות בצבא הרומי. לפי פליניוס הזקן, גאיוס מאריוס הוא שקבע את העיט כנס החשוב ביותר של הלגיון, כאמצעי לחיזוק גאוות היחידה של חייליו, במסגרת הרפורמות שערך בצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת.[1] הנס שמר על מעמדו גם במסגרת הצבא הרומאי הקיסרי.
הנס נחשב לפריט דתי ומקודש והיה מושא גאוותו של הלגיון. נפילתו בידי האויב, בדרך כלל בעקבות תבוסה או השמדה של הלגיון בשדה הקרב, נחשבה לחרפה ולפגיעה קשה בכבוד, לא רק של הלגיון הספציפי שאיבד אותו, אלא של הרפובליקה/הקיסרות הרומית בכלל. לכן הרומאים השקיעו מאמצים גדולים למען השבת נסי הלגיונות לידיהם, גם שנים רבות לאחר אובדנם בקרב.
היסטוריה
|
השבתי מהיספניה, דלמטיה וגאליה את נסי הלגיון הרבים שאיבדו מצביאים אחרים, אחרי שהבסתי את אויבי רומא. הכרחתי את הפרתים להחזיר לי את נסיהם של שלושה צבאות רומיים ולבקש את ידידות העם הרומי. יותר מכך, הנחתי את הנסים האחרונים למשמרת במקדש מרס הנוקם. |
| תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס, 29. |
בדת הרומית, העיט היה סמל חשוב. על פי המיתולוגיה הרומית העיט משמש כשליח של האליל יופיטר. חשיבותו המיתולוגית, שהעניקה לו סמכות של כוח משפיע, הביאה להכרתו כסמל המרכזי של הלגיונות הרומיים. במישור הצבאי הוא היה סמל לעָצמה הרומית. אצל הרומאים, העיט שנחשב ל"מלך העופות" והחזק שבהם, היה סמל השלטון ואות לבשורת הניצחון בקרב.[2] על מידת החשיבות, שיחסו הרומאים לנס הלגיון, ניתן ללמוד מהעובדה, שהקנטוריון הבכיר בלגיון (הפרימוס פילוס), שפיקד על הקוהורטה הראשונה (יחידת העילית של הלגיון), הופקד על שמירתו והגנתו. כשהצבא היה במחנה, נשמר הנס במקדש, יחד עם דמויות המשפחה הקיסרית.[3]
נושא נס הלגיון (ה"אקוויליפר") היה קצין בדרגה נמוכה (דרגה אחת מתחת לקנטוריון) בשורות הלגיון, ומשכורתו הייתה כפולה מהמשכורת שקיבל לגיונר פשוט. הוא התבלט בלבושו, שכלל חליפת שריון מיוחדת, מעליה לבש עור של שועל, דב או אריה עם הפרווה הטבעית שלהם. ראש החיה כיסה את קסדתו של נושא הנס, כששיניה נראות מלפנים, הגפיים הקדמיות שלה נקשרו מעל חזהו ושאר עורה השתלשל מאחוריו. נושא הנס היה צמוד בדרך כלל אל מפקד הלגיון וניצב בסמוך לו גם במהלך הקרבות. התפקיד של נושא הנס, נחשב לפסגת הקריירה של מש"ק בצבא הרומי. הוא היה משתחרר בדרגה של פרימיפלאריס, זוכה למענקים רבים, ומקבל מעמד מיוחד במוניקיפיות של רומא. זהו מקור הביטוי שרווח ברומא "נשר רב עושר".[4]
הצבא הרומי ספג שורת תבוסות קשות במלחמות שניהלה רומא נגד האימפריה הפרתית (בשנים 53 לפנה"ס, 40 לפנה"ס ו-36 לפנה"ס), ונגד השבטים הגרמניים (קרב יער טויטובורג), בהן נפלו נסי הלגיונות, שהשתתפו בקרב, לידי האויב. לאחר מכן השקיעו הרומאים מאמצים צבאיים ודיפלומטיים גדולים, כדי להביא להשבת הנסים האבודים לידיהם, ולעיתים קרובות גם הצליחו להחזיר אותם, גם אם נדרשו לשם כך עשרות שנים. מייסד הקיסרות הרומית, אוגוסטוס קיסר, ייחס חשיבות רבה להצלחתו לאלץ אויבים של רומא להחזיר נסים צבאיים שנפלו לידיהם במערכות קודמות,[5] ולכן דאג לפרט הצלחות אלו במסגרת כתובת המתארת את רשימת הישגיו.[6] נסי הלגיונות שהוחזרו מידי הפרתים הובאו לרומא בטקס מפואר,[5] והונחו למשמרת במקדש מארס הנוקם שבפורום אוגוסטוס.[6]
לפי ההיסטוריון סווטוניוס, במהלך תבוסת צבאו של קסטיוס גאלוס בשלב הפתיחה של המרד היהודי הראשון (בשנת 66) נפל נס לגיון אחד לידי המורדים היהודיים.[7] חוקרים מודרניים, כגון משה עמית הניחו, על סמך מה שנכתב אצל סווטוניוס, שמדובר בנס העיט של הלגיון השנים עשר פולמינטה.[8] אולם לטענה זו לא נמצא אישוש בכתביהם של היסטוריונים אחרים בני הזמן, כגון יוספוס פלביוס וטקיטוס, שתיארו אף הם את תבוסתו של גאלוס, אך לא הזכירו אירוע זה, למרות חשיבותו. במקורות הראשוניים המצויים בידינו, לא מוזכרים גם מאמצים רומיים להשבת נס הלגיון האבוד לידיהם.
מבנה הנס
למעשה לא שרדו העתקים מנִסי הלגיון השונים, אך קיימים שחזורים מודרניים על סמך תיאורים מהעת העתיקה. הנס הורכב ממוט ארוך שבראשו היה מעמד עליו היה פסל של עיט, כנפיו של העיט היו פרושות לצדדים ומונפות כלפי מעלה. בחלק מהעיטים הונח זר סביב כנפיו של העיט, בגובהן. הנס כולו על כל פיסוליו היה עשוי בדרך כלל מזהב, אך לעִתים גם מכסף. גם לאחר שהנצרות הפכה לדת הרשמית באימפריה הרומית, עיט הלגיון המשיך להיות בשימוש, ואף אומץ בצבא הביזנטי עד המאה ה-7. הביזנטים עברו מאוחר יותר להשתמש בעיט דו-ראשי אשר שימש כסמל המשפחה הקיסרית.
גלריה
-
דנאריוס של מרקוס אנטוניוס עם תבליט של נס הלגיון -
שחזור לבושו של נושא נס הלגיון. -
שחזור יחידה מהלגיון החמישה עשר אפולינריס. נושא הנס של הלגיון צועד בראש, ולצדו ה"פרימוס פילוס". -
-
מלך הפרתים, בצד ימין, מחזיר את ניסי הליגיון שנפלו לידיו לאליל המלחמה הרומי מארס, תבליט על שריונו של הקיסר אוגוסטוס בפסל אוגוסטוס מפרימה פורטה, שיש, מוצג במוזיאון הוותיקן.
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Adrian Goldworthy, Roman Warfare, Cassel, 2000, p. 97
- ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ו, סעיף ב, פסקה 123.
- ^ Adrian Goldsworthy, The complete Roman Army, Thames & Hadson, 2003, p. 84
- ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, מוסד ביאליק, 2003. עמ' 303 הערה 45.
- ^ 5.0 5.1 צבי יעבץ, "אוגוסטוס : ניצחונה של מתינות"; תל אביב: הוצאת דביר, תשנ"ד (1994), עמ' 180.
- ^ 6.0 6.1 תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס, 29. אוגוסטוס מציין שהוא החזיר נסים שנפלו בהיספניה, גאליה ודלמטיה, וכן את שלושת נסי הצבאות שנפלו לידי הפרתים.
- ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר שמיני, 4, 679
- ^ משה עמית, "תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ב (2002), עמ' 336. עמית קובע שעל מנת להציל את שארית צבאו, קסטיוס נטש את מרבית הציוד ומכונות המלחמה, וכן את הנס של הלגיון ה-12, שנלקח שלל.
22825211נס הלגיון