המרצה

במשפטים, המונח הַמְרָצָה מתייחס לצורת דיון משפטי, שהייתה נהוגה בעיקר בעבר, ובה התקיימו הדיונים בעל פה. המבקש היה מגיש בקשה כתובה, ובה הודעה על כוונתו להתייצב בפני בית המשפט ולטעון בפניו את טענותיו. בדרך כלל צורף לבקשה זו תצהיר. במועד שנקבע היה המבקש מתייצב בפני בית המשפט וטוען בעל פה את טיעוניו ותביעתו מהצד הנתבע.

מקורה של שיטת ההמרצה במשפט האנגלי, שממשיכו החוקתי הוא המשפט הישראלי. בשנת 1938 הותקנה "תקנה 240", הקובעת שאם לא נקבע סדר דין אחר, יהיו הדיונים בדרך המרצה. שיטה זו גרמה לעיתים לתקלות משפטיות, ולמתן פסקי דין בהסתמך על הבקשה המצורפת ללא שמיעת המבקש בעל פה. בשנת 1997 שונה שם ההליך מ"בקשה בדרך המרצה" ל"בקשה בכתב", וכן תוקנו סדרי הדין של ההליך. הבקשה מוגשת כך שהטיעונים המשפטיים מפורטים בה בכתב ולא בעל פה^[1], ובית המשפט יכול להחליט בבקשה אף מבלי לשמוע את הצדדים.

במסגרת השינוי שבוצע בשנת 1997, נותר הליך משפטי בשם "המרצת פתיחה", המתייחס לפתיחת הליך משפטי בו מתבקש בית המשפט לחוות דעתו על נושא משפטי שאינו טעון בירור על פי ראיות, כגון פירוש של חוזה וכדומה. גם בהוצאה לפועל משתמשים עדיין בבקשה בדרך המרצה.