המקרר של איינשטיין
המקרר של איינשטיין הוא סוג של מקרר ללא חלקים נעים, אשר הומצא בשנת 1926 על ידי אלברט איינשטיין ולאו סילארד, שהיה סטודנט שלו מספר שנים לפני כן באוניברסיטה הטכנית של ברלין. ההמצאה נרשמה כפטנט במשרד הפטנטים האמריקאי, ב-11 בנובמבר 1930. המכונה עובדת על קליטת לחץ יחיד, בדומה למקררי ספיגת הגז, אשר ניצלו מקור חום כדי ליצור את האנרגיה הדרושה לשם הקירור, ולא על ידי חשמל המפעיל את המדחס.
עקרון הפעולה הוא דחיסת גז הקרור על יד הגדלת הלחץ היחסי שלו, ולא הלחץ המוחלט כמו במקרר רגיל. מעגל האמוניה משמש להעברת הבוטאן, ומעגל המים משמש להעברת האמוניה. גז הקרור - בוטאן - מתאדה בתא הקרור ומוצא ממנו על יד אדי האמוניה. במקום המעבה במקרר רגיל, מוגדל הלחץ החלקי של הבוטאן על ידי הוצאת אדי האמוניה מהתערובת (כשהלחץ הכולל במערכת קבוע בקרוב), על ידי המסה במים. הבוטאן שמתעבה צף על פני המים וכך מופרד מהם ומועבר חזרה לתא הקרור. מקור החום משמש לאידוי האמוניה מהמים על ידי זיקוק, כדי לסגור את מעגל האמוניה המוליך את הבוטאן. כל מעגל הקרור עובד אם כן ללא חלקים נעים, עם מקור החום כמניע של כל הזורמים במערכת. מעגל הקירור משתמש באמוניה (לצורך השוואת הלחצים), בוטאן ומים. באותה עת, כשהומצא המקרר, נראה היה כי הוא נייד, עשוי מחומרים זולים וחלקים לא נעים, עובד בשקט והיה אף מאוד אמין. אך על אף זאת, היותו מסתמך על גזים רעילים כאמוניה, תקלות כדליפה היוו בעיה רצינית בדגמים הראשונים, וכן יכולת הקירור ברמה הדרושה היוותה עדיין סימן שאלה.
איינשטיין נטל על עצמו את המעורבות בפיתוח כדי לעזור לסטודנט שלו לשעבר, תוך ניצול הידע שרכש בשנים אשר עבד במשרד הפטנטים בשווייץ. המקרר לא יצא לשוק מיד עם המצאתו, אך זכויות לשימוש בעקרון הפעולה שלו ניתנו ל"אלקטרולוקס", חברת ענק שוודית לייצור מכשירי חשמל לשימושים ביתיים. הכסף שניתן לסילארד תמורת זכויות השימוש, איפשר לו להמשיך במחקריו עוד שנים אחדות.
בסופו של דבר המקרר של איינשטיין וסילארד לא יוצר לשימוש המוני, עקב המעבר לשימוש בגז הפריאון במשאבת הקירור, גז שאינו רעיל כמו האמוניה (יוצר בשנת 1931, על ידי מפעל "דופונט"). אלקטרולוקס עדיין משתמשת בטכנולוגיה הזו אך לא למטרת מקררים לשימוש המוני, אלא יותר לשימושים קלים (בקרוואנים, ספינות תענוגות, מקררים מיוחדים לרפואה ומקררים קטנים לבתי מלון).
34043477המקרר של איינשטיין